פרק 3

שלמה גרוסמן היה יו"ר קרן "גלבוע ונצ'רס". גלבוע ונצ'רס, אחת מקרנות ההון־סיכון המובילות בישראל בתחילת שנות העשרים של המאה, נחשבה לשחקנית משמעותית גם בזירה העולמית. שלמה, בשונה מנדב ואדם, היה יקיר הממסד הישראלי – בן של, נכד של, סלתה ושמנה של ישראל הראשונה. בוגר יחידת 8200, עם רקורד ניהולי מרשים במספר חברות היי־טק ישראליות ובינלאומיות, וגם לא מעט מיזמים וועדות ממשלתיות.
לשלמה הייתה נוכחות דומיננטית בכל חדר שאליו נכנס. הוא היה איש גדול מידות – גם גבוה וגם שמן – עם זקן לא מטופח. אנשים הקשיבו לו בדריכות, אך שלמה הקפיד שלא לדבר עד שכולם סיימו. כך היה בישיבות, כך היה באירועים חברתיים. הוא היה איש חם, הרבה לחייך, תואם לסטריאוטיפ של אנשים גדולים ושמחים.

"אנחנו נצטרך לפעול בסודיות מוחלטת," הסביר נדב לאדם, "ובשביל זה אנחנו צריכים מישהו שמבין במודיעין ועם קשרים עמוקים שם."

שלמה גרוסמן היה בדיוק האיש. הבעיה של נדב ואדם הייתה איך להגיע אליו בלי להסביר הכול לכל השותפים והעוזרים שבדרך. כשפונים לקרן כמו גלבוע, תמיד מפנים אותך קודם לאחד מהשותפים הזוטרים. אחרי שהוא חוקר ושואל, אולי תוזמן לשיחה עם שותף בכיר. רק אם הרעיון שלך יוצא דופן, או שההשקעה שאתה מבקש עצומה – תגיע אל יו"ר הקרן.

נדב ואדם עשו תחקיר קצר, וגילו שבעברו ניהל שלמה חברה שעסקה בהדמיה רפואית. הם פנו לפרופ' יואל, שהכיר את שלמה דרך חבר משותף, וביקשו שיציג אותם כאנשים שמעוניינים להתייעץ בנושא שיפור באל־מוליכים להדמיה רפואית.
וכך היה. הם הגיעו לפגישה קצרה של חצי שעה, תחת הכותרת: "התייעצות על הדמיה רפואית". הם ידעו שפגישה כזו כוללת עיכוב של עשר דקות, עשר דקות של שיחת חולין – מה שמשאיר, במקרה הטוב, עשר דקות לתכל'ס. לכן תכננו את הפגישה בקפידה: בלי מצגת, בלי דיאגרמות – רק הם, השלושה, ודיבור חד.

משרדי קרנות הון־סיכון תמיד מהודרים להפליא – כך גם בישראל. המטרה היא אחת: לשדר ליזם שנכנס בדלת – כאן יש כסף. הרבה כסף. לכן, גם הקרנות העניות ביותר משקיעות במשרדים שיראו עשירים יותר ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים ביותר. קירות מקושטים ביצירות מקוריות של אמנים מפורסמים, רצפת מהגוני מלוטשת, שטיחים פרסיים, שולחנות עץ אפריקאי כבד.
כך גם בקרן גלבוע. חדר הישיבות "כנרת" כלל שולחן ענק, עשוי מאדני רכבת משויפים למשעי.
כצפוי, שלמה איחר בחמש דקות. כשנכנס, פתח מיד בשיחת חולין: "כבר שלושים שנה שאני לא עוסק בהדמיה רפואית," אמר, "אבל אמיר, המומחה שלנו בתחום, ייכנס תכף. אני, לצערי, צריך לעזוב – יש לי פגישה בירושלים כמעט באותו זמן."
וכבר עמד לקום.

"הנושא שלנו בכלל לא מדיקל," פלט נדב – שכידוע, הדיבור לא היה הצד החזק שלו – "אנחנו דוקטורים לפיזיקה וכימיה, והנושא הוא על־מוליכים."
אדם שלף מכיסו שבב קטן והניח אותו מול שלמה.
"המגנט החזק ביותר בעולם שנבנה השנה מייצר שדה מגנטי של 34 טסלה," אמר נדב. "השבב הזה – שבב העל־מוליך שלנו – מייצר בקלות 100 טסלה, ובעלות ייצור של פחות מ־50 דולר. זו פריצת דרך טכנולוגית עצומה. נוכל להדגים את זה – אם תרצה – כבר בשבוע הבא."

שלמה כבר היה ליד הדלת. הוא עצר, הסתובב, ועמד בפתח החדר כמו דוב. שתיקה קצרה. הוא עיבד את המידע במהירות. שלמה הבין: אם זה נכון – זה משהו יוצא דופן, גם בקנה מידה של קרן כמו גלבוע.
"בסדר," הנהן. "המזכירה שלי תקבע פגישה של שעתיים להדגמה. היא תיצור אתכם קשר."
"נעשה את זה במעבדות מכון פיסקל, ברחוב אחד־העם, תל אביב," אמר אדם.
"מעולה," ענה שלמה – ויצא.

הפגישה עצמה ארכה פחות מדקה. נדב ואדם יצאו מרוצים.
בדרך לירושלים, שלמה הריץ את הדברים בראשו. אם השבב הזה אכן מייצר 100 טסלה בעלות של 50 דולר – זה משנה את כל חוקי המשחק. עלות של MRI תרד לחצי. שוק גלובלי של שלושה מיליארד דולר. אבל זה לא רק רפואי – זה גם רכבות. תחום הרכבות המהירות שווה עוד מיליארד דולר בשנה. ולמעשה, אם זה כל כך זול – זה הסוף לרכבות עם גלגלים בכלל. עולם חדש של תנועה על־מוליכית.

אבל שלמה לא נולד אתמול. הוא כבר ראה הכל. הסיכוי שזה באמת מה שנראה – קטן. אחד למאה. ובכל זאת – שעתיים מהזמן שלו זה מחיר סביר בשביל לבדוק את זה.

נדב ואדם פסעו מהבניין המפואר בהרצליה אל החניון.
"למה אמרת לשלמה שאנחנו מייצרים 100 טסלה?" שאל נדב. "אנחנו הרי יכולים להדגים 3,000."
"הבעיה ב־3,000 טסלה היא שזה פשוט מסוכן מדי," ענה אדם. "המגנט יכול לעקור ברזל מתוך רצפת הבטון. אם הייתי אומר את זה – שלמה היה חושב שאנחנו שרלטנים. גם ככה אני לא בטוח שהוא מאמין. לכן צריך הדגמה פשוטה וברורה של 100 טסלה. שלמה אולי לא פיזיקאי, אבל הוא חד־מחשבה. אם נסביר טוב – הוא יבין. אני חושב שכדאי לשלוח לו את ההסבר עד סוף השבוע, כדי שיגיע מוכן."

כעבור רבע שעה התקשרה המזכירה. יום שני ב־14:30 – האם מתאים? הם אישרו. היא ביקשה את הכתובת המדויקת של המעבדה.
"שלמה רוצה להביא איתו את פרופ' יואל. זה בסדר?" שאלה.

אדם הכיר את יואל – המנחה שלו בדוקטורט. הם התלבטו, אך הסכימו. שמירה על סודיות חשובה – אך גם שלמה יצטרך יועץ שהוא סומך עליו. הקרן אמנם מנהלת את כספי המשקיעים, אך היא מחויבת להם בדין וחשבון מסודר.

נותרו חמישה ימים להתכונן.
הם החליטו להשתמש בשבב שאדם הציג בפגישה – שבב עם 10 מיליון ליפופים. בעבר כבר הדגימו איתו שדה של מעל 300 טסלה, אבל זה לא היה במסגרת הדגמה רשמית. בניסוי ההוא הפעלת המגנט נמשכה רק חמש מיקרו־שניות – זמן קצר מספיק כדי שלא תיגרם נזק לתשתית המתכת של הבניין.

כעת נדרשה הדגמה ממושכת ובטוחה. הם חילקו ביניהם את המשימות:
"אדם, תזמין את המעבדה ליום שני, מהשעה 12:00 ועד סוף היום."
"עוד אלפיים שקלים שנעלמו מהחשבון," נאנח אדם. "אתה צריך לתכנן מעטפת ברזל שתחסום את הכוח המגנטי – כי 100 טסלה שיימשכו כמה שניות עלולים לגרום לאסון. כל חתיכת מתכת תימשך בעוצמה אדירה פנימה."
"אין בעיה," אמר נדב. "אני אזמין מסגרת ברזל מהמסגר הקבוע שלנו. לוחות בעובי שישה סנטימטרים – שריון שיכול לעצור כדור חודר שריון 0.5 אינץ¹
. קופסה פנימית בגודל 20X20x10 ס"מ. עם כל החומר מסביב – זה יהיה מעל 250 קילו."
"כלומר צריך גם מובילים," אמר אדם. "עוד 5,000 שקלים – והתחלנו רק לגרד את ההתחלה."
"אני אכין מסמך מסודר שיתאר את מהלך הניסוי ואת כל החישובים," אמר אדם. "נשלח גם לשלמה וגם ליואל. שיבינו בדיוק מה הם רואים."
"סגור," ענה נדב.

למחרת התקשרה המזכירה שוב. פרופ' יואל יגיע. שניהם – שלמה ויואל – חתומים על הסכמי סודיות שמכסים גם את היזמים. היא שלחה את ההסכמים בדוא"ל.

ביום חמישי יואל פגש את אדם במעבדה.
"אתה יודע," אמר יואל, "חשבתי שאתה לא לוקח משרות עוזר מחקר כי יש לכם הרבה כסף…" – מה שהיה נכון – "אבל עכשיו אני מבין שאתה עובד בפרויקט אחר לגמרי, שנראה שנפגש בו ביום שני."
"נכון," ענה אדם – והעביר לו את המסמך.
"תחום המגנטיות לא ממש שלי," אמר יואל, "אבל זה נראה כמו חישובי פיזיקה פשוטים. בזה אני עוד שולט."
יואל חשב שהם הולכים להדגים שדה של כמה אלפיות טסלה – שדה חזק מאוד, לדעתו. הוא לא העלה בדעתו שמדובר ב־100 טסלה.

ביום ראשון בבוקר המסגרת הייתה מוכנה במסגרייה בחיפה. אדם ונדב הגיעו עם השבב וחנקן נוזלי. המסגר, "ראש גדול", צבע את המסגרת גם מבפנים. לא חשבו על זה – אבל בצבע היסוד יש עקבות ברזל. כשהפעילו את המערכת – הצבע נמשך בעוצמה אדירה אל השבב וחתך אותו. השבב נהרס.

למזלם, לנדב היו עוד שניים בבית.
בזמן שנסע להביא אותם, אדם והמסגר ניקו היטב את פנים המסגרת.
"לא מבין מה עשיתי לא בסדר," מלמל המסגר. "בסך הכול צבעתי."
אדם לא ניסה אפילו להסביר.
כשהשבב החדש היה מוכן – הם הפעילו מחדש את המערכת. עם 250 טסלה. לחמש שניות.

"ומה הדס אמרה על זה שאנחנו מוותרים על פרס נובל בשביל להציל את העולם?" שאל נדב.
"היא בסדר עם זה," חייך אדם. "בתנאי שאנחנו באמת נציל את העולם."
למען האמת – לו ולהדס היה ויכוח עמוק על כך. אבל את זה, נדב לא צריך לדעת.