פרק 4
ביום שני בבוקר נדב ושני פועלים של המסגר העמיסו את מסגרת הברזל הקטנה על טנדר ונסעו לתל אביב. כשהגיעו לרחוב אחד העם, הסתבר שאין שום חניה מול מעבדות פיסקל. הבעיה המרכזית הייתה שלא נמצאה כל דרך להעביר את מסגרת הברזל — אף שהייתה קטנה — מעבר לשורת המכוניות שעמדו מול הכניסה למעבדות. אדם חשב שאולי אחת המכוניות שייכת לאחד העובדים בפיסקל, ואפשר יהיה לבקש ממנו להזיז אותה לחמש דקות. אבל אף אחד מהעובדים לא הודה שהמכונית שייכת לו, כי כולם פחדו לאבד את החניה.
"אין ברירה", אמר אדם, "אני מזמין משאית עם מנוף".
המשאית הגיעה אחרי שעתיים, ולא אחרי חצי שעה כפי שהובטח. השעה כבר הייתה 14:00 כשהמשאית חסמה את הרחוב, והמפעיל הוריד בנחת את רגלי המנוף לייצוב. הפקק שיצר חסם את הכביש כולו וזלג גם לשדרות רוטשילד.
הם הרימו את המסגרת מעל שורת המכוניות והניחו אותה בעגלה שחיכתה על המדרכה בצד השני. כאשר נכנסו עם העגלה למעבדות פיסקל, הם עוד הספיקו לראות את נהג המשאית מתווכח עם שוטר על דוח. הנהג לא ויתר, והשוטר, שלחצו עליו בקשר מהמוקד, נכנע לבסוף ואמר רק: "בסדר, בלי דוח. רק תזיז כבר את המשאית".
כשנדב ואדם נכנסו למעבדה, הבינו שלא יצליחו לעמוד בלו"ז. אז התקשר שלמה ואמר שהם בדרך, אבל תקועים בפקק בשדרות רוטשילד, כקילומטר מהמעבדה.
שלושים הדקות הנוספות שעמדו לרשותם בזכות הפקק הצילו אותם.
לבסוף נכנסו יואל ושלמה למעבדה. היא הייתה בקומה השנייה של מבנה באוהאוס (Bauhaus) משוחזר. פנים הבניין היה בסיסי מאוד, והמעבדה עצמה פונקציונלית. הם החלו בשיחת חולין רגועה, שבה אדם הציג את עצמו בפני שלמה והסביר שהוא ונדב מכירים מהמילואים. בינתיים, בחדר הסמוך, נדב היה צריך לבצע בעשר דקות את כל ההכנות שתוכננו לשעתיים.
נדב היה בחור איטי, מדבר וחושב לאט. המחשבה האיטית שלו גרמה לא פעם לאנשים לחשוב שאינו חכם במיוחד. לכן התקשה מאוד במבחן הפסיכומטרי, המבוסס על זמן ומהירות. אילו היה מקבל זמן בלתי מוגבל, ודאי היה עונה נכון על כל השאלות. אבל המחשבה האיטית אפשרה לו להבין כל דבר מכל צדדיו — לעיתים גם צדדים שאחרים כלל לא ראו. מצד שני, הוא גם לא נלחץ בקלות. מאחר שכל ההכנות לניסוי היו סדורות בראשו, נדב פשוט פעל כמו רובוט — ותוך פחות מעשר דקות הכול היה מוכן.
כשהצטרפו יואל ושלמה לחדר הניסוי, הכל כבר היה מוכן. אדם הופתע מהמהירות. הוא חזר בקצרה על שלבי הניסוי, ואז הם קיררו את השבב בחנקן נוזלי, הכניסו אותו למסגרת הברזל והפעילו את המגנט לשנייה אחת.
"המכשירים כנראה לא מכוילים", אמר יואל לאחר שהציץ בתוצאות. "לא עשיתי את החישוב המדויק, אבל זה נראה כאילו יש כאן יותר מטסלה. ואנחנו יודעים שלא יכול להיות יותר מכמה אלפיות טסלה, לכל היותר."
"כל המכשירים מכוילים", אמר אדם, והצביע על תוויות הכיול שעליהם. "אתה מוזמן לעשות את החישוב המדויק."
יואל הוציא מחשבון. "לפי החישוב שלי, זה בערך 110 טסלה. אבל זו שטות מוחלטת. אין מגנט כזה חזק בכדור הארץ."
נדב ואדם החליפו מבטים. בכוונה לא רצו להגיע ל־250 טסלה, כפי שנמדדו בחיפה, כדי לא להסתכן בתקלות בהדגמה.
נדב הזמין את שלמה ויואל לחדר הישיבות, שגם הוא היה בסיסי, עם שולחן פורמייקה פשוט במרכזו. עכשיו, מעל כוס קפה, הם ניסו להסביר.
"זה אכן מגנט חזק הרבה יותר מכל מה שקיים עד היום", אמר נדב. "זו הסיבה למעטה הסודיות שאנחנו שומרים עליו."
"אם זה נכון – זה פרס נובל בוודאות", אמר יואל.
"כן, אבל אנחנו מכוונים לדברים גדולים ומשמעותיים יותר", אמר נדב, "ולכן אנחנו לא רוצים לפרסם בכלל. פרס הנובל יצטרך לחכות", הוסיף בחיוך.
בשלב הזה יואל כבר היה לחוץ, ושלמה התחיל להתרגש.
"האמת שלא ציפיתי לזה", אמר יואל. "אני כבר לא בטוח בעצמי. אולי אני צריך לבדוק את החישובים ולהתייעץ עם מומחים למגנטיות."
"חשבנו שתרצה זמן ושתתייעץ", אמר נדב, "אבל חשוב שלא תחשוף את הסוד. תוכל לתאר למומחה את הניסוי ולשאול אם החישובים נכונים. תוכל גם לשאול מה יקרה אם המדידות יראו שדה מגנטי פי אלף מהמתוכנן, אבל אל תגיד שהניסוי בוצע בפועל או מה היו התוצאות."
הם קבעו להיפגש שוב ביום חמישי הקרוב, במשרדי גלבוע, לאחר שיואל יבדוק את עצמו.
בדרך למשרד, שלמה גלגל שוב את המספרים בראש. אם זה נכון, חשב לעצמו, זו התגלית הגדולה ביותר שקרן גלבוע נתקלה בה — ואולי חברת ההזנק המשמעותית ביותר שהייתה בישראל. אבל מניסיונו ידע שהסיכוי לכך קטן מ־1 ל־10.
יואל מאיר היה ירושלמי מאז שעזב את מכון ויצמן ועשה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת ייל. הירושלמיות התאימה לו, גם בצורת המחשבה וגם בלבוש ובהתנהגות.
יואל הבין מייד שהוא ניצב אולי בפני אחת התגליות הפיזיקליות המרעישות של העשור — אם לא המרעישה מכולן. בדרך חזרה לירושלים ניסה להבין היכן נפלה טעות במדידות, אך לא מצא. הניסוי היה פשוט מאוד וברור מאוד. משהו שסטודנט שנה ג’ יכול לבצע ביד אחת. אבל אם זה אכן נכון, ואם אדם, הסטודנט שלו, גילה תופעה שוודאי שווה פרס נובל — הרי שזה יפה מאוד. זה יהיה מעולה למכון רקח, מבחינת תקציבים ופרסום.
מצד שני, הסודיות שעליה דיברו לא הייתה ברורה לו. סודיות היא דבר זר לעולם האקדמי שהוא מכיר. נכון שלפני פרסום יש שלב של שמירת סודיות, אבל לאחר מכן — הכול פתוח. כאן, בעולם המסחרי, הדברים נראים אחרת. סודיות מסחרית הייתה לו מושג חדש.