פרק 6

"ובעיות אתם רואים?" שאל שלמה כשסיים את הסנדוויץ'.

עכשיו נדב התיישב לאכול ואדם החל לענות.
"קודם כול אתחיל בבעיה שאתם בוודאי לא רואים כבעיה, אבל לנו היא חשובה ואין לנו עבורה פתרון. על־ידי העברת האנושות כולה לאנרגיה שכולה ירוקה, אנחנו מנסים לפתור מכלול של בעיות. הראשונה שבהן היא ההתחממות הגלובלית, אבל לא רק היא. הבעיה היא שגם אם האנרגיה תהיה ירוקה לחלוטין, גידול האוכלוסייה בעולם מצד אחד והרעב המתמיד של הציוויליזציה לאנרגיה מצד שני יביאו בסופו של דבר למצב שגם האנרגיה הזו תתכלה", נדב אמר ומיד הוסיף, "אבל לא לזה התכוונת בשאלה שלך. אני אנסה לענות בכל זאת. הבעיה הראשונה שאנחנו מזהים היא שבמנוע רקטי רגיל זרם הדלק הבוער אמנם מזהם, אבל בשטח חתך של עשרות מטרים רבועים. במנוע ההליום הרקטי שלנו, אטומי ההליום יוצאים בצורה מדויקת מאוד בשטח חתך של כמה מיקרונים רבועים. לצערנו, לפי החישוב שלנו הם לא כל כך רוצים להתפזר. לכאורה, זה הופך לגז ידידותי לסביבה, כלומר הכול טוב. אבל לא. כל דבר שיימצא מאחורי המנוע ייחתך כמו בקרן לייזר של מדע בדיוני. אתם בטח חושבים שזה לא ממש בעיה, אבל לפי החישוב שלנו, באוויר החופשי המרחק הבטוח מאחורי המנוע הוא לא פחות מעשרה קילומטרים".

"אבל בדרך כלל חלקיקים מתפזרים", אמר יואל.
"לא במקרה הזה", אמר נדב כשהוא נשען קדימה. "האטומים של ההליום יוצאים אחד אחרי השני כמעט צמודים אחד לשני. הם קרובים יותר אחד לשני מאשר אטומים של ברזל, למשל. כלומר בפועל הם מתנהגים כמוצק. תחשוב על מוט מוצק בקוטר של אטום שנע במהירות של כמעט מהירות האור. כן, כל פעם שקצה המוט נתקל במולקולה של האוויר הוא נתלש ומתפזר, אבל גם המולקולה עצמה זזה הצידה ומפנה דרך להמשך המוט. בחלל המצב דומה. הפתרון שלנו הוא שהאווירון ימריא כמו אווירון רגיל. רק אחרי כחצי שעה, כשהוא בגובה שיוט של ארבעים אלף רגל – כלומר שלושה־עשר קילומטרים – הטייס יבדוק ברדאר שאין שום מטוס מאחוריו ורק אז יתניע ויצית את מנוע ההליום הרקטי. מנועי הסילון של המטוס מייצרים בערך שלושים טון דחף. שני מנועי ההליום הרקטי ייצרו מינימום של חמישה טון דחף כל אחד, כלומר עשרה טון דחף נוסף. אם הטייס יצית את מנועי ההליום הרקטי יחד עם מנועי הסילון, יהיה למנוע מעל ארבעים טון דחף, וזה כבר מעבר למה שהמטוס תוכנן לשאת. בחלל, שבו אין אוויר, אין בעיה. אבל בתוך האטמוספירה צריך להתחשב במאפייני האווירודינמיקה שתוכננו למטוס. לכן, הטייס יצטרך לכבות או לפחות לסגור מצערת לחלוטין כשהוא מתניע את מנועי ההליום הרקטי".

"יש לנו עוד בעיה, אולי קצת מצחיקה. המטוס עצמו שוקל קצת מעל מאה טון כשהוא ריק. כלומר, על הירח הוא שוקל קצת מעל עשרה טון. זה אומר שגם כששני המנועים הרקטיים נמצאים במינימום דחף, הם יחזיקו את המטוס ולא יאפשרו לו לנחות על הירח. לכן, המטוס חייב לשאת משקל נוסף של חמישים טון, אחרת הוא יהיה קל מדי ולא יוכל לנחות. כמו כדור פורח עם סל קטן מדי. בירח אין אוויר, ולכן המטוס לא יכול לגלוש לנחיתה. הוא חייב להפעיל את מנועי ההליום הרקטי כדי לנחות, אחרת ייפול על פני הירח ויתרסק".

הם עשו הפסקה קצרה. יואל שלף את הסלולרי שלו, ואז גם האחרים. כמו טקס שקט של המאה ה־21: חייבים לבדוק מה קרה בעולם כל שעתיים, אחרת מישהו כבר מתחיל לדאוג.
הדס חשבה שאדם הולך לכיוון לא נכון. היא לא האמינה שהוא יפתור את בעיות האנושות. היא חיה בעולם האמיתי של כאן ועכשיו. הרעיונות הגדולים דיברו אליה פחות. והיא לא חסכה את דעותיה מאדם. כך שאדם חזר לישיבה שפוף.

כשחזרו, נדב ראה שאדם אינו במיטבו ולקח את רשות הדיבור.
"אני רוצה להסביר את אבני הדרך כפי שאנחנו רואים אותן", אמר.
"בשלב הראשון נבנה מנוע הליום רקטי אחד שישמש לבדיקות ראשוניות ויוכיח שאפשר לבנות מנוע לפי התכנון שלנו. זה אמור לקחת שלושה חודשים ולעלות כחצי מיליון דולר. פירוט ההוצאות מוצג כאן במצגת. בסיום שלב זה אני מקווה ששלמה יסכים להיות המנכ"ל ושיואל יסכים להיות ה־CTO.
בשלב השני נשתף את התעשייה האווירית בתוכנית הכללית ונרכיב שני מנועי הליום רקטי בתוך מטוס סילון רחב גוף ישן. את מטוס ה־767 רוב חברות התעופה כבר הוציאו משירות ועברו לגרסה החדשה, ה־787. התעשייה האווירית ממירה מטוסי 767 למטוסי מטען, כך שזה לא יהיה זר לה. שלב זה ייקח כחצי שנה.
בשלב השלישי נבצע טיסת ניסוי לחלל. צריך לקחת בחשבון שבשלב הזה סוכנות החלל האמריקאית עשויה לזהות את הטיסה כטיל, ולכן יהיה צורך לתאם עם סוכנויות חלל נוספות בעולם.
בשלב הרביעי נשתף את נאס"א בטיסה שתבצע הקפה של הירח. עד שלב זה נוכל לבצע את הכול בישראל.
השלב החמישי הוא נחיתה על הירח. הישראלים בהחלט יכולים 'לשפצר' מטוס ולהוסיף לו מנוע. אבל כדי לנחות על הירח צריך תכנון מפורט. קודם כול תכנון הנדסי קפדני, וזה לא מתאים לאופי הישראלי. אחר כך צריך לאמן את הטייסים בתרגולת מדויקת – וגם זה לא מתאים לישראלים. הם טובים בלחשוב מחוץ לקופסה, אבל גרועים מאוד בלחשוב בתוך הקופסה. בשביל זה צריך אמריקאים, גרמנים, סינים או יפנים. הישראלים יפשלו פעם אחר פעם, ובמקרה כזה כל טעות תעלה בחיי אדם, בכסף רב ובעיכובים שיגבו גם הם חיי אדם רבים".

"למה אתה חושב שעיכובים יעלו בחיי אדם? ועוד רבים?" שאל יואל, ועיניו הצטמצמו.
הוא היה פיזיקאי בנשמתו, והניסוחים של נדב נשמעו לו דרמטיים מדי, אולי אפילו רגשניים.
"אני מבין שזו יוזמה גדולה, אבל אתה מדבר כאילו יש לנו שעון חול ענק שמודד גופות. זה לא קצת מוגזם?"

"זה קצת מסובך", השיב אדם בשקט. "אבל אנחנו חיים כאן על זמן שאול. אנחנו כמו בגן עדן של שוטים שיושבים על חבית של אבק שריפה שהפתיל שלה כבר בוער. ההתחממות הגלובלית תהרוג כבר בעשור הזה מיליוני בני אדם, בעיקר באפריקה. אפריקה היא היבשת הענייה ביותר ואינה תורמת כמעט דבר להתחממות הגלובלית, אבל בצורות והמדבור – במיוחד התפשטות מדבר סהרה צפונה ודרומה – יגרמו למות מיליונים. חלקם ימותו ברעב, וחלקם בניסיונות להימלט לאירופה.
בעשור הבא, שנות השלושים של המאה, עשרות מיליוני בני אדם יאבדו את חייהם גם בעולם המערבי. אפילו עם הטכנולוגיה הזו, לא נוכל לעצור את זה. כבר מאוחר מדי. אבל אם נצליח למנוע את מה שעלול לקרות בעשור שלאחר מכן, שנות הארבעים, נוכל להציל עשרות מיליונים – וזו המטרה. לכן, כל יום עיכוב בפרויקט עולה בחיי אדם. הרבה מאוד חיי אדם. ובנימה אופטימית זו, אני מציע לסיים להיום. נוכל להיפגש מחר?"

"אם כל הדברים האלה באמת מסתדרים", אמר שלמה, שהיה המבוגר האחראי בחבורה, "ואם להיות כן, אני עדיין מעריך שיש כאן סיכוי של מקסימום אחד לעשר – אז זה אומר שתהיה כאן תקופה מאוד לחוצה בהמשך. אם נתחיל לעבוד בסופי שבוע כבר מעכשיו, נקרוס בהמשך. לכן, אני מציע שניפגש כאן שוב, במשרדי גלבוע, ביום ראשון בשעה אחת־עשרה. אנחנו צריכים לדבר על מבנה החברה ועל צורת המימון".

שלמה גם רצה לחשוב בנחת על העניין.
משהו ברעיון נראה לו מסעיר ואולי אפילו משנה מציאות, אבל הוא כבר ראה מיזמים גדולים מתחילים בללכת צפונה, ואז מבינים שצריך דרומה — ובסוף מגלים שהכסף בכלל במערב.
הוא לא פסל את החזון, אבל גם לא שכח לדאוג לאפשרות שיהיה צריך לשנות כיוון לגמרי – ואולי גם להרוויח משהו אישי בדרך.