הפגישה ביום ראשון התחילה באיחור של חצי שעה. יואל ואדם, שהגיעו יחד מירושלים, איחרו ועמדו בפקקים בכניסה לתל אביב, וגם שלמה היה תפוס בפגישה קודמת. נדב, שהגיע בזמן, ישב לשתות קפה בחדר הישיבות.
בזמן שתיית הקפה, נדב חישב את כמות החומר שיצטרך לקנות מאבו מערוף בג'נין לצורך בניית המנוע הראשון. הוא תכנן שהחומר יגיע ביום ראשון הקרוב, אך אז נזכר שיום ראשון הבא הוא תשעה באב, ובגלל הסגר על השטחים לא יתאפשר להעביר את המשלוח בזמן.
למעשה, נדב מעולם לא פגש את אבו מערוף ולא הכיר אותו אישית. שלוש שנים קודם לכן, כשזה עתה החל לעבוד במכללת צפון הגליל, ביקר את הוריו בצור הדסה. באותו ביקור נזקק לברגים ודיבלים כדי לתלות מדפים, ונסע עם אביו לחנות חומרי הבניין של אבו סנין מהכפר חוסן, סמוך לתחנת הדלק של בית שמש. בעודו מדבר עם אביו בחנות על סוגי החומרים הכימיים שיצטרך בעתיד, קלט אבו סנין את השיחה והעיר שבן דודו, שהתחתן לאחרונה ועבר לג'נין, מייבא חומרים כאלה בזול.
נדב לקח את המספר מתוך נימוס, ולא העלה בדעתו שיפנה אליו אי פעם. רק כשראה את המחירון המופקע של "בית דקל שיווק בע"מ", שלף את הפתק והתקשר לאבו מערוף מג'נין.
שלמה היה ידוע בסגנון הניהול הנינוח שלו. בדרך כלל, בישיבות, לא הביע את דעתו באופן חד, אלא נתן לכולם לדבר וחתר לקונצנזוס בהחלטות. גם הפעם העדיף להמתין שאחרים יובילו, אך נוצרה שתיקה מביכה – כולם חיכו שדווקא הוא יפתח.
אחרי רגע של שקט, שלמה הבין שהוא חייב לדבר ראשון.
"נתתי בבוקר את מבנה ההוצאות המפורט שהעברתם לי ביום חמישי לדני כהן. דני הוא אחד השותפים כאן בגלבוע, ומבין בנושא הוצאות כאלה. אל תדאגו – לא הסברתי לו מה אנחנו עושים או מה סוג השבב שאנחנו בונים. רק ביקשתי שיביט ויאמר אם בגדול זה 'עושה שכל'.
דני אמר שמבלי שירד לפרטים, התוכנית נראית מאוד מפורטת, כולל הצעות מחיר ממספר ספקים לכל אחת מהפעילויות. לכן, שוב – מבלי שבדק לעומק ומבלי להתחייב – זו נראית לו עבודה טובה.
הוא גם הוסיף שמסכום של חצי מיליון דולר, כנראה עוד יישאר קצת עודף".
נדב לא אהב שהדברים יוצאים מחוץ לארבעתם, אך קיבל זאת כשהבין שדני, בעצם לא ידע במה מדובר.
כששלמה סיים לדבר, שוב נשתררה שתיקה. זה כבר היה פחות מוכר לו. לרוב, כשיזמים הגיעו אליו, הם לא היו טירונים כמו כאן. הוא שוב נדחק מאזור הנוחות שלו, שבו הוא נסכם דברים ולא מציג אותם. וכעבור שתיקה קצרה, המשיך לדבר.
"אני רוצה שהיום ננסה לבחון שני דברים: את מבנה החברה – או הפרויקט – שרוצים להקים, ואת מבנה המימון שמתכוונים לבנות.
נדמה לי שאני מבין את הכוונות שלכם, אדם ונדב, אבל אני רוצה להציע מבנה. אחרי שאציג אותו, אם זה ממש לא הכיוון – נדון באלטרנטיבות שאחרים יציעו. אבל אם כן, נדון בהשגות מצד אחד, ובצעדים הבאים מצד שני. מקובל?"
נדב ואדם הנהנו בהסכמה וגם יואל הניד בראשו.
"לגבי המבנה – נדרש מבנה פשוט לפרויקט מורכב, יהיו בפרויקט הזה הרבה מאוד דברים לא שגרתיים. חלקם אפילו הזויים, וזה לא ביטוי שאני מרבה להשתמש בו מול יזמים. לכן, כל מה שאפשר – כדאי לעשות בשמרנות. פשוט.
למשל: לבנות את הפרויקט כחברה ישראלית רגילה. נדב ואדם יהיו היזמים (Founders), ואם יואל ואני נצטרף, נהיה שותפים יזמים (Co-Founders).
בנוסף לשתי הקבוצות האלו – שלכל אחת זכויות משלה – תהיה קבוצת המשקיעים הראשונה, שתשקיע את חצי מיליון הדולר הראשון.
אגב, אני מציע שנגייס מראש מיליון. זו תהיה השקעת ה-Seed. המשקיעים הבאים – אלה שייכנסו בשלב הבא – ייחשבו כהשקעת 'סבב ראשון'. ובהמשך, אם תגיעו לשם, יהיה גם סבב שני, ואולי שלישי".
"אם ה-Seed יהיה מיליון ולא חצי מיליון", התערב אדם, "אז לדעתי לא נצטרך השקעה נוספת".
שלמה חייך.
"אבל אתם רוצים להכניס את התעשייה האווירית כשותפים, נכון? הם ישקיעו משאבים, ובתמורה יקבלו אחוזים בפרויקט. זה לא יקרה בתנאים שלכם, אלא בתנאי הסבב הראשון. ככה זה עובד.
כנ"ל לגבי נאס"א. אם הם ייכנסו, זה יהיה בסבב השני.
המבנה הזה אולי נשמע קצת טכני עכשיו, אבל הוא יאפשר לכם לנהל את הבלגן העתידי עם קצת יותר שליטה".
"אלו השלבים – כפי שאני מבין אותם מכם:
שלב ראשון – בניית מנוע ההליום הרקטי. זה חצי המיליון הראשון", אמר ושלח מבט אל נדב ואדם – שהנהנו.
"שלב שני – ללכת עם המנוע לתעשייה האווירית, לשכנע אותם שאפשר להרכיב אותו על מטוס, ולהפוך את המטוס הזה… למעבורת חלל".
עוד הנהון של נדב ואדם וחיוך של יואל שלא האמין שזה יכול לקרות.
"שלב שלישי – לשגר את המעבורת הזו למסלול סביב כדור הארץ. בשלב הזה נאס"א תתחיל לשים לב. לכן, תצטרכו לדווח – גם להם וגם לסוכנויות אחרות – כדי שלא יחשבו שזה טיל בליסטי.
וכמובן, החלק ה'קל' – לדאוג שהיא גם נוחתת בבן גוריון וחוזרת על כל זה שוב".
"מדויק", אמר אדם.
"שלב רביעי – להוציא את המעבורת ממסלול כדור הארץ, ולהכניס אותה למסלול סביב הירח. כאן, נאס"א כבר תהפוך לשותף ממשי. היא תנהל את הפרויקט.
חוץ מהחלק של מנוע ההליום הרקטי, כמובן", הוסיף שלמה בחיוך קל.
"שלב חמישי – נחיתה על הירח.
שלב שישי – הכנסת שותפים בינלאומיים: הסינים, האירופאים, היפנים, הרוסים, ההודים – ולבנות מושבה על הירח.
שלב שביעי – ייבוא הליום-3 מהירח לארץ".
"נכון מאוד", אמר נדב בקור רוח.
"זה מסתיים אלונים הקטן", אמר שלמה.
הוא לא ראה שום תסריט שבו מגיעים לשלב הזה, אבל לא ראה טעם להתחיל להפריע. ממילא – אין פה ויכוח שהוא יכול לנצח בו.
"אלונים הגדול", הוסיף, "עושה את אותו תרגיל – רק על מאדים. ואז, ככה על הדרך, גם על אירופה".
הוא הרים גבה. "לא היבשת – הירח של צדק".
"מדויק, ממש מצוין", אמר נדב.
האם חשבתם על שם לחברה?" שאל שלמה.
"אני מציע את השם 'רקפת', כלומר – רקפת בע"מ," אמר אדם.
נדב הופתע. הוא לא חשב על שם, ולא חשב שאדם חשב על שם. הוא לא ידע שזה שם שהדס בחרה.
"למה רקפת?" שאל באינסטינקט.
"רקפת זה צמח שאין בו תועלת מעשית לאדם – רק יופי," השיב אדם.
"ואולי אתם לא יודעים, אבל היא גם הוכרזה כפרח הלאומי של ישראל.
אפשר להחליט שהחזון של 'רקפת בע"מ' הוא לגדל רקפת על הירח, ובהמשך גם על מאדים. יופי לפני תועלת. כמו הסיפור על הנזיר עם שתי האגורות – אחת ללחם, כדי לחיות, והשנייה לפרח – כדי שיהיה בשביל מה לחיות".
"או־קיי," אמר שלמה באיפוק. "האם למישהו יש הצעה אחרת?"
כשהשקט נשמר, הוחלט על השם: רקפת בע"מ.
"חבר'ה," פנה שלמה אל נדב ואדם, "מה אתם רוצים כיזמים? מהם התנאים המיוחדים שלכם?"
"על זה כבר חשבנו," אמר נדב.
"אנחנו באים ממשפחות מבוססות, כך שניקח חופשה ללא תשלום של שנה. בתקווה, עד אז הפרויקט ימריא ונוכל למשוך ממנו שכר.
מבחינת מניות או אופציות – אם החברה לא תגיע לשווי של מאה מיליון דולר בתוך שלוש שנים, אנחנו לא רוצים כלום. פשוט נחזור לאקדמיה.
אנחנו גם רוצים זכות וטו בשלוש השנים הראשונות על כל שינוי במבנה החברה. אם נצליח, היא תעמוד על רגליה בתוך הזמן הזה".
"יש מעט מאוד חברות הזנק שמגיעות לאיזון של הכנסות מול הוצאות בתוך שלוש שנים", העיר שלמה.
"כן, אני יודע," השיב נדב, "אולי אנחנו תמימים, אבל אנחנו מאמינים שזו לא עוד חברה. ואם אחרי שלוש שנים לא נחזיר את ההשקעה – נלך הביתה".
"ואם החברה תמריא – אנחנו רוצים שקבוצת היזמים תחזיק ב־51% מהאופציות. שאר ה־49% ילכו למשקיעים – Seed, סבב ראשון, שני ושלישי, לפי חלוקה שתגדיר אתה, שלמה.
מתוך ה־51% ליזמים: אני ואדם נבקש 5% כל אחד על המצאת מנוע ההליום הרקטי.
המנכ"ל, אם תסכים לקחת את התפקיד, יקבל 1%.
השאר – 40% – יתחלקו שווה בשווה בין כל היזמים. אם זה רק אנחנו, אתה, ויואל – אז אני ואדם נקבל כל אחד 15%, אתה 11%, ויואל 10%".
שלמה שתק לרגע. "אם אכן יהיה Seed של מיליון, אחר כך עוד 20 מיליון מהתעשייה האווירית, ועוד 60 מיליון מנאס"א – זה מביא אותנו לסביבות 100 מיליון דולר בשלוש שנים.
אז נצטרך למכור הליום-3 ב־100 מיליון דולר – גם כן תוך שלוש השנים אחר כך. זה אפשרי על הנייר… אבל הסיכוי, איך נאמר – לא עצום".
הוא נראה מהורהר, אך הוסיף: "אני מבין מה אתם רוצים. ייתכן שבפועל ההסכם יהיה שונה – אולי טוב יותר, אולי פחות. אבל בכל מקרה, שום דבר לא נסגר בלי אישור של כולם לפני חתימה על תקנון".
אדם הרים יד, כמו תלמיד.
"עד שנשיג את ההשקעה הראשונית," אמר, "צריך להתחיל לזוז – מהר. אני ונדב נלווה 100 אלף שקל כל אחד לחברה. נשמח אם גם אתם תצטרפו".
"אני יכול להלוות 200 אלף שקל", אמר שלמה.
"אני צריך שבוע להבין מאיפה ואיך… ואם בכלל," אמר יואל.
"מעבדות פיסקל יוכלו לייצר את החומרים אחרי שאעביר להם את חומרי הגלם מאבו מערוף," אמר נדב.
"ולבניית המנוע נצטרך חברה עם חדר נקי ויכולת לשכפל שכבות חומר – כמו שעושים בסיליקון. אחת האופציות היא חברת טאוור במגדל העמק. רק חבל שהם חוו פריצת סייבר בעבר".
"זה דווקא יתרון," העיר שלמה. "אחרי אירוע כזה, הם זהירים פי כמה. אני גם מכיר את סמנכ"ל הכספים שם – אדבר אתו, נבדוק את האפשרות".
"אנחנו גם צריכים חברה לעיבוד שבבי לחלקים המכניים", המשיך נדב. "ולבנות את מערכת הבקרה של המנוע…"
"הקווים הכלליים ברורים לי," קטע אותו שלמה. "מבנה החברה, השלבים, ההשקעות – הכול מובן."
הוא ניגש לחלון, פתח אותו, ושאף אוויר אמיתי – לא כזה ממיזוג.
הוא הרגיש צורך בזה.
"אני לא שלם עם הקצב," אמר לבסוף. הוא נזכר כשלמד ערבית ב-8200. המדריך לימד את הפתגם "החיפזון מהשטן והמתינות מהרחמן – العَجَلَةُ مِنَ ٱلشَّيْطَانِ وَالتَّأَنِّي مِنَ ٱلرَّحْمٰنِ ". הוא אמר כאילו לעצמו, "הרי החיפזון… מהשטן. או אולי מהשפן." הוא גיחך קלות. "בכל מקרה – לא מועיל, קצב מתון עדיף בגיוס השקעות. הסיכויים להצליח – עולים משמעותית".
אני זוכר שאמרתם שעיכובים עלולים לעלות בחיי אדם, אבל האמת – עדיין לא לגמרי הבנתי למה. אז תגידו לי – למה בעצם כל כך ממהרים?"