תקיפת ארה"ב באיראן: מכפיל כוח או כרסום בהרתעה הישראלית?
שאלת הבסיס בממד ההרתעה היא: כיצד תופס היריב את נכונותנו ויכולתנו להפעיל כוח באופן עצמאי ומכריע? הרתעה איננה רק פרי של מאזן כוחות חומרי, אלא בראש ובראשונה תהליך רגשי-תודעתי. אויב הפועל תחת התחושה כי הצד שמולו חלש, מסוכסך פנימית או תלוי בגורם חיצוני — ייטה לנסות ולבחון את גבולות המערכת.

אירועי 7 באוקטובר מהווים דוגמה מובהקת: ההתרופפות בהרתעה הישראלית לנוכח המשבר הפוליטי הפנימי והקרע בין האליטות לחלק הביביסטי בציבור, יצרה בקרב הנהגת חמאס את התחושה כי מדובר בעיתוי אידיאלי למתקפה. כאשר חמאס הבין שישראל מפולגת וחלשה הוא תקף. לא הייתה אז הרתעה ישראלית.

מאז ה- 7.10 — בעקבות רצף הישגים צבאיים מרשימים — ישראל השיבה לעצמה רמות הרתעה שלא נראו כאן זה עשוריםואולי מעבר למה שהיה לה מעולם:

• בחזית עזה: ההרס והנזק העצום שישראל יצרה בעזה, בעקבות המתקפה הנפשעת של חמאס, מעבר לפגיעה הצבאית, העביר מסר עוצמתי של נחישות ונכונות לנהל מערכה כוללת.
  בטבע, האריה שהורג צבועים, אחרי שאלו תקפו את הלביאה, עושה זאת כנקמה. זה אינסטינקט דרוויניסטי של האריה. הנקמה היא פעולה דרוויניסטית שמייצרת פחד אצל האויבים.
  ישראל הרגה עשרות אלפי נשים, ילדים, מחבלים ושולחיהם, זו היא נקמה במיטבה. ללא קשר לערכיות הפעולה, היא יוצרת הרתעה. 

• בחזית לבנון: מבצע "הביפרים" כנגד חיזבאללה לא רק שדרג את ההרתעה, אלא גם יצר תחושת "נוק-אאוט" בקרב גורמי האויב.
  ההתאוששות האפשרית של חיזבאללה בעתיד תלויה בעיקר ביכולת המדינית של ישראל להגיע להסדרים ולנטרל את האיום.

• בחזית סוריה: קריסת המשטר הסורי, הנסמך על חיזבאללה, תיזקף מבחינה תודעתית לזכות ישראל — גם אם לא נבעה ישירות מפעולות צבאיות שלה בשטח הסורי.

• בזירה האיראנית: תקיפות מדויקות ומתמשכות כנגד בכירי הצבא ומדעני הגרעין, לצד שליטה אווירית חסרת תקדים במרחב האיראני, ממקמות את ישראל ככוח אסטרטגי הפועל הרחק מגבולותיו. פעולות שיוצרות מכפיל כוח משמעותי ברמת ההרתעה. זו רמת יכולת המזוהה עם מעצמות עולמיות.

חשוב לציין, ההרתעה, כאמור, היא בראש ובראשונה פסיכולוגית.
לכן מעורבות ישירה של ארה״ב בעימות עם איראן, על אף יתרונה הטקטי-צבאי בטווח הקצר, עלולה להוביל בטווח הבינוני והארוך לשחיקה של ההרתעה הישראלית.

על אף כל ההשיגים התודעתיים המרשימים מתבססת עכשיו התודעה בקרב יריבים אזוריים ואף בזירה הגלובלית — שישראל נשענת בעיקר על "אבא" אמריקאי, כך מתכרסמת דמותה ככוח עצמאי.

מסרים עקיפים הנשמעים גם מצד גורמים אמריקאיים ("המודיעין האמריקאי", "החימוש מתוצרת ארה״ב", "טראמפ מזכיר זאת בפומבי") רק מעצימים תחושה זו.
עבור היריב, הפער בין ישראל "בלעדית" לישראל "תחת מטרייה" — משמעותי מאוד מבחינת תכנון מהלכים עתידיים.

יתרה מכך: נשיאות טראמפ מאופיינת בגישה הפכפכה ואינטרסנטית.
הנשיא רודף הצלחות קצרות טווח, אינו מעוניין בהשקעת משאבים עודפת בזירות שאינן בליבת האינטרס האמריקאי, ונשען על ציבור בוחרים (הדמוקרטים כמכלול וחלק מהותי מהרפובליקאים) שממילא מגלה מורת רוח מהתערבות צבאית חיצונית.
במצב כזה, ישראל עלולה למצוא עצמה בתוך "בור כספי" שיגרום לארה״ב לנסיגה פתאומית מהמעורבות, או לכל הפחות, לכרסום במחויבות הביטחונית.

לסיכום, שאלת המפתח היא: האם ביסוס ההרתעה הישראלית כמתואמת עם ארה״ב — ולא כאוטונומית — משרת את האינטרס הישראלי בטווח הרחוק?
התשובה, לצערי, נוטה לשלילה. הכוח הישראלי יישאר מרתיע כל עוד יתפס כעומד בזכות עצמו — לא כאורגן תלוי.
הפקדת מנופי ההרתעה בידי וושינגטון אצל הנשיא טראמפ, הופכת את השאלה, האם ארה"ב תזנח אותנו? לשאלה, מתי ארה"ב תזנח את ישראל? וכמה הרתעה אז יהיה לישראל?