איזה כיף היה להם

כמו בכל ערב ישבה מרג'י לכתוב ביומנה. היא הייתה נרגשת. בראש הדף היא כתבה את התאריך: 17 במאי 2157. מרג'י הקלידה באותיות זוהרות: "היום טומי מצא ספר אמיתי!" זה ספר מיוחד מאוד. יש לו דפים מנייר, בצבע מעט צהוב. כנראה כי זה ספר ישן מאוד, ודפיו הצהיבו עם השנים.
למעשה, זה בכלל לא נראה כמו ספר. כי הרי אתם יודעים, ספר נימצא על מסך, ואין לו בכלל כריכה.
מרג’י נזכרה שאחר צהריים אחד, כשישבה עם סבא שלה, בגינת הפארק האלקטרוני, הוא סיפר לה משהו מעניין. סבא סיפר לה, מה היה פעם. על הזמנים ההם. סבא של מרג’י ניזכר בילדותו. חיוך גדול הופיע על פניו, והוא אמר לה: "את הדברים שאספר לך עכשיו, סיפר לי סבא שלי, על סבא שלו…" שניהם צחקו. מצחיק לחשוב שגם לסבא היה סבא. "זה היה לפני המון זמן." אמר סבא. "בערך לפני 200 שנים. אז היו ספרים מאוד שונים מהיום. הספרים היו מודפסים על נייר. הדפיסו אותם בבתי דפוס. קראו לזה הוצאות לאור. שם הדפיסו וכרכו אותן. אחר כך היו מפיצים אותם לחנויות. האנשים היו באים לחנות וקונים את ספריי הנייר האלה. לפעמים הקונים, אפילו היו מבקשים לארוז אותם יפה, כי רצו להביא את הספר כמתנה לאנשים אהובים. לספר חדש היה ריח מיוחד מבית הדפוס. אוהבי קריאה אהבו מאוד את הריח הזה. אנשים לפעמים כל כך התחברו ואהבו את ספר הנייר, עד ששמרו אותו במקום מיוחד על מדף בביתם."
בעודה נזכרת בדברי סבה, נשמע קולו של טומי שקטע את מחשבותיה. "מרג’י מרג’י בואי נסתכל יחד בספר המשונה הזה."
טומי ומרג'י התחילו להפוך דף אחרי דף. הם נזהרו מאוד. הדפים היו ישנים ומקומטים והם לא רצו שיתפוררו. הם לא האמינו למראה הפלא הזה. במקום מילים נעות וזזות כפי שהן אמורות להיות על המסך, המילים האלה היו מילים שעמדו במקום. לא זזו ולא השתנו. מרג’י וטומי הפכו את הדפים המקומטים.
זה היה מצחיק כל כך לקרוא מילים שעמדו דוממות, במקום לנוע ולעבור על המסך, כפי שמילים אמורות להתנהג. הם הפכו דף אחד והיו בטוחים שמרגע שהם עוברים לדך הבא הדף הקודם יימחק. אבל לתדהמתם, כשדפדפו אחורנית המילים והמשפטים לא השתנו כלל. הם נראו בדיוק אותו דבר.
"זה מצב בלתי נתפס" אמר טומי ."ספר עם מילים עומדות, קבועות ולא נעלמות. איך אפשר?" טומי התבונן קלות בספר, והוסיף: "אני מבין שעם ספר כזה, כשאי אפשר לשנות את המילים, ולא ניתן להשתמש בדף שוב, אין בו תועלת כשמסיימים לקרוא אותו. לכן, בוודאי לאחר שסיימו לקרוא בספר פשוט זרקו אותו לאשפה. אני חושב שזה בזבוז נוראי" אמר טומי.
מרוצה ושמח בחלקו הוסיף ואמר: "איזה מזל טוב נפל בחלקי. אני לא צריך לזרוק את המסך שלי כשאני מסיים לקרוא ספר. יש בו מיליון ספרים ויש בו עוד המון מקום לספרים נוספים."
"נכון מאוד" הנהנה מרג’י בראשה. "גם אני לא צריכה לזרוק את המסך שלי. אני אומנם רק בת 11 ואתה בן 13. אתה הספקת לקרוא הרבה יותר ממני, אבל אני כבר יודעת עד כמה המסך שלי שווה"
"טומי איפה מצאת את הספר הזה? " שאלה מרג’י. טומי היה מרותק לספר, אך שמע את שאלתה והשיב לה: "מצאתי את הספר בעליית הגג שבביתי."
כיוון שטומי לא הסיר את עיניו מהספר מרג’י פנתה אליו בשנית ואמרה לו: "אני רואה שהספר ממש מעניין אותך. על מה הספר? "
על בית ספר." ענה טומי. "בית ספר? מה זה בית ספר?" שאלה מרג’י בפליאה. "זה סוג של לימודים" השיב טומי.
"לימודים?" שאלה מרג’י. "וזה מעניין אותך?" הוסיפה. הבעה של בוז עלתה בפניה. היא הוסיפה: "מה יכול להיות מעניין בלימודים? אני שונאת לימודים וממש לא מעניין אותי לקרוא עליהם בזמני החופשי."
מרג’י אף פעם לא אהבה לימודים. בזמן האחרון המצב החמיר מאוד. היא ממש שנאה את הלימודים. המורה הרובוט הכביד עליה מאוד. בגיאוגרפיה לא הצליחה להתקדם, וחוותה כישלונות שוב ושוב. המורה הרובוט, היה נותן לה מבחנים ברצף. מבחן אחרי מבחן בגיאוגרפיה. בכל מבחן נכשלה. כך חזרו הכישלונות פעם אחר פעם. אמה, שהבחינה בכישלונות החוזרים של בתה, החליטה להזמין את המפקח, שיבדוק מדוע הכישלונות חוזרים על עצמם וימצא פתרון לבעיה.
זה היה לפני יומיים. לאחר שתאמו מועדים ביניהם, היגיע המפקח לביתם.

אל הבית, ניכנס אדם שמנמן ונמוך קומה. הוא החזיק בידו קופסת כלי עבודה, ובה כלי עבודה שונים, חוטי חשמל, ועוד חלקים אלקטרונים זעירים. המפקח התיישב בנחת ושמע על בעיית הכישלונות החוזרים של מרג'י בגיאוגרפיה. הוא הוציא מתיקו תפוח עסיסי והגישו למרג’י.
אז, התפנה המפקח לטפל במורה הרובוט. המפקח פירק את המורה לחלקים קטנים.
מרג’י שמחה מאוד, כי היא קיוותה ( ואפילו התפללה בלב) שהוא לא ידע להרכיב את המורה רובוט בחזרה. לצערה הרב, המפקח ידע היטב את עבודתו, ואחרי זמן מה, שמרג’י שלא ידעה להעריך את משכו, אולי הייתה זו שעה, ואולי שעתיים, המפקח סיים לתקן את המורה הרובוט.
המורה הרובוט, היה מוכן ומזומן. הוא עמד לפניה במלוא כיעורו. גדול, שחור, עם מסך גדול. על המסך הופיעו שוב, כל השיעורים, כל השאלות וכל המשימות.
את אלה עוד יכלה מרג’י לסבול. מה שהיה שנוא עליה במיוחד, היו המקשים של המקלדת. היא שנאה אותם, כי מיד לאחר שהקלידה עליהם, הייתה מקבלת את הציונים הנמוכים והנכשלים שלה.

כבר בגיל שש היא הכירה את המקשים. כשהיגיעה לגיל שש התחילה את לימודיה. דבר ראשון היא למדה להקליד. זה היה חשוב מאוד, כי זה הדרך היחידה ליצירת קשר עם המורה הרובוט. כך היא יכולה, להכין את שיעורי הבית והמבחנים שלה.
המפקח ארז את חפציו, הביט לרגע במורה הרובוט, ובידו ליטף בחיבה את ראשה של מרג’י.
המפקח פנה אל אמה של מרג’י ואמר: "אין סיבה לכעוס על מרג’י, ואין זו אשמתה שנכשלה. נדמה לי שהמורה רובוט היה מכוון לקצב גבוה. דברים כאלה קורים לפעמים. אני האטתי את הקצב שלו והתאמתי אותו לממוצע של בני עשר. אין מקום לדאגה. התקדמותה הכללית של מרג’י סבירה, מניחה את הדעת".
הוא חבש את כובעו, שוב ליטף את ראשה של מרג’י ויצא לדרכו.

מרג’י הייתה מאוכזבת מאוד. היא זכרה, שפעם, המורה רובוט של טומי התקלקל. המסך של לימודי ההיסטוריה שלו היה חשוך. הוריו הזמינו את המפקח שיתקן את המורה, אך משלא הצליח המפקח לפתור את הבעיה, נילקח המורה לתיקון במעבדה מיוחדת. חודש תמים היה המורה בתיקון. כך זכה טומי לחופשה ארוכה מהלימודים.
מרג’י ציפתה שיקרה לה נס גדול יותר וייקחו את המורה רובוט שלה לתמיד… כשהבינה שהיא ממשיכה עם הלימודים כרגיל, היה קשה לה להבין מדוע טומי קורא מבחירתו האישית, על הלימודים. היא פנתה לטומי ואמרה לו: "מדוע מישהו רוצה לכתוב על לימודים ומדוע אתה רוצה לקרוא עליהם?"

טומי הפסיק לרגע את הקריאה שלו ואמר לה בטון מתנשא: "את חושבת בקטן. את חושבת על הלימודים שלנו. אבל פעם לפני מאות שנות היסטוריה, הלימודים נראו אחרת". מרג’י נעלבה ואמרה: "טוב, אני לא יודעת איך הם למדו" סקרנותה גרמה לה לעמוד מאחורי טומי ולהציץ במה שכתוב בספר. בעודה מסתכלת בספר שאלה: "אבל היה להם מורה רובוט? נכון? ואם היה להם מורה רובוט זה בכלל לא משנה מה היה עוד בלימודים שלהם". עיניו של טומי נצצו. "אינך יכולה לתאר. אכן היה להם מורה, אבל הוא היה בן אדם אמיתי. בשר ודם כמונו.".
מרג’י נדהמה: "אבל בן אדם…" היא גמגמה. "איך הוא יכול ללמד?" טומי הסביר לה שבן האדם לימד דברים, ואחר כך שאל שאלות וגם נתן שיעורי בית. מארג'י הקשתה ואמרה: "אבל לבן אדם אין מספיק ידע, והוא לא מספיק חכם כדי ללמד כמו המורה הרובוט".
"את טועה. אבא שלי יודע המון. יש לו ידע רב כמו למורה הרובוט. את רוצה להתערב איתי על זה?" אמר טוני נחרצות.
מרג’י חשבה שהיא איננה מעוניינת לפתוח בוויכוח בנושא. אך הקשתה בשנית ואמרה: "בכל זאת אין זה נראה לי מוצלח. זה בעייתי. לא נעים לי שמידי יום יגיע לביתי המורה, שהוא אדם זר, ויהיה איתי בביתי כמה שעות. זה אפילו מעיק".
"אם תקראי את הספר את תצחקי מדברייך. המורים בכלל לא באו לביתם של התלמידים. היה להם בניין מיוחד שבו כל התלמידים, וכל המורים היו מגיעים אליו והם למדו שם. הם היו יושבים בחדרים גדולים. מורה אחד לימד קבוצה גדולה של ילדים בני אותו גיל בערך. לכל שני ילדים היה שולחן. המורה היה עומד מולם ומלמד. היה לו לוח וגירים. כשרצה להראות או לסכם דברים בכתה היה כותב על לוח שהיה בקדמת הכיתה. התלמידים כתבו בתוך מחברות מנייר, והשתמשו בעט."
מרג’י הסתקרנה אבל עדיין נראו לה הדברים בלתי אפשריים, לכן אמרה: "אמא שלי אמרה לי שצריך להתאים את רמת הלימודים לכל ילד בנפרד, ושכל ילד צריך שיטה אחרת שמתאימה לו. לכן, אין זה הגיוני שכל הילדים שהם בערך באותו גיל, ילמדו ביחד עם מורה אחד, ולפי שיטה אחת".

טומי הפסיק להתווכח איתה הוא אמר לה שפעם לא לימדו כל ילד בנפרד, אלא לימדו את כולם ביחד וזה עבד להם די טוב. הוא הוסיף ואמר לה. " אם הדברים האלה לא מוצאים חן בעינייך את לא צריכה לקרוא את הספר."
מרג’י מאוד רצתה לקרוא את הספר היא מיד תיקנה את עצמה ואמרה: "לא אמרתי שהדברים לא מוצאים חן בעיני" בתי הספר הישנים האלה הצחיקו אותה והיא מאוד רצתה לדעת עליהם יותר.
מרג’י וטומי החלו לקרוא בשקיקה את הספר. הם הספיקו לקרוא פחות ממחציתו. לפתע, אמה של מרג’י קראה לה והזכירה לה שהיגיע זמן הלימודים שלה, ועליה לחזור וללמוד. מרג’י ביקשה מאמה רשות להישאר עוד מעט, אבל אמא שלה סירבה והוסיפה שהיגיע גם זמנו של טומי לשוב ללימודים.
מרג’י פנתה לטומי בעיניים מבקשות ושאלה: "האם אוכל לקרוא בספר אחרי הלימודים?" טוני הסתכל עליה כמי שיודע שבידיו אוצר, והוא יכול להחליט למי ייתן להשתמש בו וממי ימנע. הוא ענה: "אולי".

טומי פנה לדרכו. הוא הניח את הספר הישן והמאובק תחת זרועו והתרחק מהמקום תוך כדי שהוא שורק לו להנאתו.
מרג’י חזרה ללימודים. היא נכנסה לחדר הלימודים המיוחד שלה. היה זה חדר שהיה צמוד לחדרה הפרטי. המורה הרובוט, עמד שם מוכן, פתוח ומחכה לבואה. הוא נידלק בזמנים קבועים.
מרג’י למדה כל ימות השבוע. בימים שבת וראשון היא הייתה חופשיה מלימודים. את הסדר הזה קבעה אמה. אמה האמינה, שחשוב ללמוד בימים ושעות קבועים. "ילדות קטנות לומדות היטב אם יש להם זמנים ושעות קבועות". כך אמרה אמה.
המורה חיכה לה במסך מואר, ועליו היה כתוב: "שיעור חשבון נושא השיעור: שברים פשוטים. עלייך להקליד בבקשה את שיעורי הבית מאתמול".
מרג’י החלה להקליד את שיעורי הבית, תוך כדי שהיא נאנחת וחושבת על בתי הספר של פעם. אלה שהיו של הסבא של הסבא שלה, לפני 200 שנים. היא דמיינה איך היו מגיעים ילדים לבית הספר כולם ביחד. היא חשבה שבטח היו צוחקים ביחד, מדברים אחד עם השני. בטח היו יכולים לעזור זה לזה וללמד את מי שקשה לו עם החומר, והמורים, הם היו בני אדם…

בעודה מהרהרת על בתי הספר של פעם, המורה הרובוט הבהב במסך בשאלה חדשה. כמה הם חצי פלוס רבע?
מרג’י התגברה על מחשבותיה וענתה על השאלה. אבל מפעם לפעם היא חשבה לעצמה שהילדים של פעם בטח אהבו ללמוד, ועל הימים של פעם ואיזה כיף היה להם…