בפעם הקודמת שהתחלתי ללמוד
היה זה בכיתה אלף
הייתי קטן עד למאוד
לקחו את כף ידי הקטנה
ועטפו אותה בכף ידה של אימי האהובה
כך הובלתי, אני הקטון
לכיתה אלף ביום הראשון
הסבירו לי המון אמרו:
"מכינים לך הכול
הנה תיק, ותפוח שתוכל לאכול
הטלפון מכוון לשיחה מיידית
עם אמא או אבא, אתה כבר תחליט"
אני זוכר שחשבתי לעצמי:
בית ספר זה וודאי עניין רציני
בראשי חלפו כל מיני דברים
יהיו קצת פחות משחקים וסיפורים
אבל בהפסקה אוכל
לשחק כדורגל, עם כל הבנים
היום הראשון היגיע ובא
ואני כבר חיכיתי לו בלי מנוחה
הייתה שמחה, היו דיבורים,
ואמא ואבא מנציחים ומצלמים
עוד רגע מפתח הבית יוצאים
ההתרגשות כה מובנת בעיקר להורים
פוסעים בצעדים קטנים וגדולים
ילד אחד וזוג הורים
כך במהירות עברו להן שש שנים
בסופם הייתי בבית הספר, הגדול שבגדולים
נפרדנו, בכיתי גם שמחתי לא מעט
היגיע זמן הפרדה לבן ולבת
החופש הגדול הזדחל לו לאט
בנחת בכיף, ועם שעמום לא מעט
מחר היום הראשון בחטיבת הביניים
אני כבר מוכן בערך שבועיים
ההורים שוב מתרגשים
הם כבר מתכננים
לצעוד איתי יד ביד בדיוק כמו לפני שש שנים
אבל רגע הורים יקרים
השתנו מעט הזמנים
אני כבר לא ילד קטן
שהולך ומובל לבית ספר מגן
עכשיו אלך בעצמי על השביל
ועלי לראות איך אותי הוא מוביל
אני רוצה שהורי יעמדו שם בצד
ידעו ויראו, אבל שלא ימהרו לתת לי יד
אני רוצה להיות עצמאי
אני רוצה שהעולם ייפתח עבורי
אצטרך להתאמץ בכל כוחי
ולדעת, אני צועד בדרכי שלי
אני מתחיל חטיבה עולם שלם וחיים
חברים, חברה ולימודים מאתגרים
לרגע זה יישמע כמו אוסף מילים
זה לא משמעותם לי, הם עצמם החיים
איזה כיף!!!
איזה פחד!!!
איזו תקווה!!!
אני כבר בלי סבלנות לקראת שבוע הבא