פרק 1

נדב בן הרוש, בחור בעל שיער קצר, שחור וחלק, ומראה ישראלי טיפוסי. נדב מדבר מעט, אבל כמו הישראלים, כשנדב מדבר, הוא נעזר בידיים. נדב חובב אופניים, ומקפיד על תזונה. בהליכתו יש משהו משונה, סוג של צליעה שאינה באמת צליעה. לנדב בן הרוש יש דוקטורט בכימיה מאוניברסיטת השומרון. כשסיים צבא, ניסה להתקבל לאוניברסיטאות שונות, אבל הפסיכומטרי שלו, אחרי ששיפר אותו שלוש פעמים, עמד על 511. חשיבה אוטומטית מהירה, זו שנבדקת במבחנים הפסיכוטכניים, אינה בדיוק הוא. החשיבה של נדב איטית, סדורה ומכוונת מתוך מאמץ. כל שאר האוניברסיטאות לא קיבלו אותו. לאוניברסיטת השומרון נדב התקבל במזל, כי החוג היה חדש וחיפש תלמידים. אומנם נדב למד אצל זוכה פרס נובל לכימיה, אבל הלוא כולנו "יודעים" שאוניברסיטת השומרון "לא ממש נחשבת".
היום ידוע ממחקרי המוח, שצורת המחשבה ה"איטית" מהותית יותר, מחשבה שמייצרת מאמץ פיזי ששורף קלוריות ומפעילה במוח תדרי גמה גבוהים (250Hz-70Hz). מחשבה זו מסובכת יותר לתרגול, וקשה למדידה ולאבחון. לכן ממשיכות האוניברסיטאות להיצמד למוכר ולנוח להן – מבחנים פסיכוטכניים, אשר שומרים על הגילדות הוותיקות.

לנדב היה פחד קהל מגיל צעיר. בכיתה א', כשהמורה הייתה שואלת אותו שאלה, פניו היו מאדימות ונדב לא היה עונה. בכיתה ב' המורה התחלפה ושאלה את נדב שאלה בחשבון, שהוא דווקא ידע, אבל בגלל הבושה, פחד קהל ופחד שאולי יטעה, נדב לא ענה. המורה ביקשה שיעמוד לפני הכיתה וכשנדב מאחוריה, פנתה לכיתה ושאלה שוב את השאלה. נדב ראה את הכיתה לפניו, שורות-שורות של ילדים ליד שולחנות קטנים. נדב הרגיש שהשולחנות נעלמים ורק פני הילדים מביטים בו, בוחנים אותו. נדב הרגיש חום מתפשט במכנסיו. כל הכיתה, מלבד המורה, ראתה. חלק מהילדים צחק וחלק ניסה להפנות את תשומת ליבה של המורה. העולם החשיך ונדב קפא כמו איילה שנתפסה בפנסי מכונית. חברו של נדב, ישב בשורה הראשונה, כשהמורה פנתה לכיתה הוא היה מאחוריה. החבר קם ולקח את נדב ביד. יחד הם יצאו מהכיתה בלי שהמורה הרגישה. הם יצאו דרך פתח בגדר בית הספר. כשחצו את הגדר, נדב נחתך בירך מקוץ הברזל בגדר, חתך עמוק ומדמם. כשהגיעו הביתה, נדב כבר לא הלך ומכנסיו היו ספוגים דם. החבר נכנס וקרא לאימא של נדב.  אימו יצאה בבהלה ולקחה אותו למיון. הרופא שתפר אותו, אמר שהוא מקווה שלא תישאר צליעה. נדב נישאר שבוע בבית. החבר נענש ואיש לא זכר את השאלה בחשבון.

כשחזר נדב לבית הספר הוא שם לב שבבית הספר ובכיתה הוא פשוט לא יכול לדבר. לא שהוא לא רוצה לדבר, גם כשהוא מנסה לא יוצאים מפיו צלילים. נדב ניסה כמה וכמה פעמים. נדב היה מנסה לדבר בשקט, לעצמו, בלי שאף אחד ירגיש. הפעיל את אותם שרירים בגרון שהפעיל כשהיה מדבר בבית, פתח את הפה ו… פשוט לא יצאו צלילים. לאחר זמן הרגיש שהמצב הזה בכלל לא מפריע לו. בהמשך חשב לעצמו שאומנם במצב הזה יש הרבה חסרונות, אבל יש בו גם יתרונות קטנים. למשל, כששאלו אותו שאלה בשיעור, נדב אפילו לא הסמיק. ילדים אחרים היו צועקים למורה שנדב הוא אילם וכך הכול נפתר. נדב לא הרגיש שהוא צריך לעשות במכנסיים, עד חתונתו.

כשהיה מבוגר יותר הוא הבין שהתופעה מוכרת ונקראת "elective mute".

גם בבית הספר התיכון נדב סבל מתופעות של חרדה חברתית אבל במידה פחות קיצונית, ובכל זאת בכיתה נדב לא דיבר כלל. שלא כמו ביסודי, נדב אפילו לא בדק אם המילים יצאו אם ינסה.

בצבא הסתדר לא רע ושירת כגנן (מדריך בקורס מפקדי טנקים) בחטיבה 460. אבל כשהציעו לנדב ללכת לקורס קצינים נדב סירב. באותה תקופה כבר לא היו מכריחים חיילים ללכת לקורס קצינים, וכך נדב נשאר מפקד טנק גם במילואים. נדב היה מוערך מאוד בגדוד, כי כולם ידעו שהיכולות הטכניות שלו הן תופעה יוצאת דופן. לכן, במלחמת לבנון השנייה, כשטנק המ"פ בתחילת השיירה פרס פנימית זחל, דווקא נדב, שהיה 3ב, בסוף השיירה, נשלח קדימה כדי לתפעל את תיקון הזחל. זה היה מבצע הנדסי לא פשוט, כי הטנק נעמד במדרון, בשיפוע צד. בתורת הקרב הצה"לית אין "פתרון בית ספר" למצב כזה ולכן בתרגול יש לפוצץ את הזחל. לא סתם קרא המ"פ דווקא לנדב.  במיומנות הנדסית שאינה מופיעה בספרים, פתר נדב את התקלה ללא פיצוץ של הזחל.

נדב בן הרוש לימד במכללת צפון הגליל, שגם היא ממש "לא משהו". נדב היה גם אחראי המעבדה. היו במעבדה 300 תלמידים לתואר ראשון בכל שנה. כל תלמיד היה צריך לבצע מספר ניסויים. לצורך רכש חומרי הניסוי וחומרי המעבדה, המכללה העמידה לנדב תקציב של 700 שקלים לתלמיד. התקציב חושב לפי עלות חומרי המעבדה במחירון של "בית דקל שיווק בע"מ", חברה מובילה בתחום.

בפועל, נדב היה קונה את החומרים אצל "אבו מערוף כימיה בע"מ",  חברה קטנה בג'נין. מישהו פעם הסביר לו שאבו מערוף, קונה את החומרים בירדן. בירדן הם מסובסדים על־ידי ארצות הברית. התשלום לאבו מערוף עבור החומרים היה כ־300 שקלים לתלמיד, וכך נדב זכה לשמור בצד כ־400 שקלים לכל תלמיד, כלומר כ־120 אלף שקל בשנה. בכסף הזה היה קונה חומרים למחקר שלו. במכללת צפון הגליל אין בכלל מחקר ובטח לא בכימיה. אבל נדב סידר לעצמו פינה פרטית במעבדה וב־120 אלף שקל בשנה בנה לעצמו מעבדה פיראטית. נדב קנה ציוד וחומרים במטרה להמשיך את המחקר שלו מהדוקטורט. זה לא ממש הספיק וגם לא ה־20 אלף שקל שהיה משקיע מכספו הפרטי, אבל בכל זאת נדב לא זנח את המחקר.

בתחילת השנה נדב פנה לבוס החביב שלו, וביקש לצאת לכנס בנושא משוואות קוונטיות סבוכות בווינדזור (Windsor) שבאנגליה.

"זה הרי תחום ההתמחות שלי", הדגיש.

"אני אנסה לארגן לך חופש", אמר הבוס. "אומנם זה יוצא בחופשת הקיץ, אבל כזכור לך, אתה אמור ללמד גם בסמסטר הקיץ".

בסופו של דבר נדב נסע על חשבונו. המכללה לא שילמה לנדב אפילו את דמי הכניסה לכנס, ואת ימי ההיעדרות הורידו לנדב מימי המחלה שלו. ובכל זאת, על התג שנתנו  בכניסה, תג שתלה על חולצתו, נדב כתב "מכללת צפון הגליל", מאחר שבכנס היוקרתי איש לא ידע בכלל מה זה מכללת צפון הגליל ישראל (N. Galilee Israel).

אדם מנצור סיים עכשיו את התואר השלישי בפיזיקה באוניברסיטה העברית. אדם היה בחור במבנה גוף ארוך, גבוה, שדיבר מהר וחשב מהר. בתיכון אדם אהב לשחק כדורסל, על־אף שתנועות המשחק שלו היו גמלוניות. המשחק התאים לגובהו ולמחשבה המהירה שלו. הצורה שבה נתפש בתנועותיו הגמלוניות על־ידי אחרים פחות הפריעה לאדם. למרות הגמלוניות בספורט, כשעמד – היה בחור יפה תואר. שלא כמו נדב, אדם היה איש של חברה.

אדם רצה בכלל ללמוד מחשבים, אבל לא התקבל לאף אחת מהאוניברסיטאות בישראל. מאחר שלא רצה ללמוד למבחן הפסיכוטכני, הלך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה העברית. למתמטיקה, כידוע, אתה יכול להתקבל אם יש לך דופק, אבל לעבור משנה ראשונה לשנה שנייה זה כבר ממש קשה.

אדם סיים את התואר הראשון בהצטיינות יתרה. כבוגר תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה העברית, בהצטיינות יתרה, כל האוניברסיטאות היו מוכנות לפרוס בשבילו שטיח אדום לתואר שני למחשבים, או פיזיקה, או רפואה, או בעצם בכל מקצוע שירצה, כולל בספרות ימי הביניים. אבל בשלב הזה כבר לא חשב שמחשבים זה באמת הכיוון שלו, ואדם התחיל ללמוד לתואר שני בפיזיקה אצל פרופסור יואל מאיר באוניברסיטה העברית. רק אז הכיר את משוואות המצבים האנרגטיים – משוואות שרדינגר. וכך בחר להתמחות בפיזיקה של פני השטח. נושא הדוקטורט שבחר היה תת־נושא של מצבי אנרגיה במגע בין פני שטח של חומרים שונים בשריגים שונים.

הדס הייתה חתולה. תמיד נפלה על רגליה והתחברה בקלות לכל דבר שזז, כולל חיות. כמו לחתולים, גם לה היה קושי רב בדחיית סיפוקים, כולל אכילת הדובדבן בעוגה או תלישת ענבים מהאשכול בסופר כשאף אחד לא רואה. הדס הייתה חברתו של אדם עוד לפני הצבא. הדס התגייסה אחריו וניסתה להתקבל לקרקל, אך נחתה בסוף כפקידה של פלוגה ח' בגדוד 71 בשריון. כאחת שידה בכול, סידרה שאדם יגיע לפלוגה שלה. מאחר שאדם לא רצה לעזוב אותה, אדם לא רצה ללכת לקורס מפקדי טנקים. משום שהיה מזרחי במוצאו, זה לא נראה שונה או מוזר במיוחד שלא יצא לקורס מפקדי טנקים, כי בסטטיסטיקה הצה"לית באותם ימים רובם של החיילים שלא יצאו לקורס היו מזרחיים במוצאם, ובפלוגה שלו, "יצא במקרה" שכל החיילים שלא יצאו לקורס המפקדים היו מזרחיים. כך סיים אדם את שלוש השנים של השירות עם הדס, חברתו הפקידה הפלוגתית, שהשתחררה קצת לפניו. כשהשתחרר הם התחתנו.

במעבדה שבה עבד אדם באוניברסיטה העברית, היו מקטרים שאין להם התקציב הנדרש בשביל לבצע את הניסויים.
"אנחנו, בתקציב של קצת מעל מיליון דולר, עושים כמעט כמו ב־MIT, שבה יש למעבדה כמו שלנו תקציב שנתי של מעל עשרים מיליון דולר", היו אומרים. בפועל, כאמור, זו הייתה אחת ממעבדות המחקר העשירות בישראל.

אדם שמע שאחת ההרצאות בכנס בווינדזור באנגליה עשויה להיות מעניינת מבחינתו, לכן, ברגע האחרון נרשם לכנס. המעבדה, כמובן, שילמה את עלות הכנס, כולל הטיסות, המלונות ודמי האש"ל. סך הכול זה לא היה יקר, כי הכנס ארך שלושה ימים בלבד.

כבר על הדשא המטופח שמחוץ לבניין מהמאה ה־15, פגש אדם מישהו שהכיר מארצות הברית. אדם אמר שלום ומייד נוצר סביבם מעגל שיח. כשנכנס אדם ללובי הכניסה המפואר, נדב עמד מבויש ליד הכיבוד שהוגש. אדם הבחין מייד שהאיש בחליפה ישראלי. כשהתקרב גם ראה על דש בגדו את התג שבו היה כתוב משהו ו־Isreal. אבל כשהתקרב יותר ראה שהאיש מוכר לו אבל לא הצליח לקשר. החליפה שהחליפה את מדי הב' הצה"ליים, בלבלה אותו, אבל בסוף זיהה. זה נדב, שהיה במילואים מט"ק בפלוגה ו'. נדב היה ידוע בגדוד כפתרון טכני מהלך על שתיים. כל בעיה טכנית, ממערכת הייצוב הממוחשבת, דרך בעיות במנוע, ועד למערכת הזחל – הייתה מגיעה בסוף לנדב.  אחרי שהצוות הטכני בגדוד היה מתייאש – היו מביאים את נדב.  אדם היה נהג טנק בפלוגה ח', וגם לאדם קרה לא פעם שהגיע בסופו של תהליך אל נדב, שפתר את הבעיה.

"בן הרוש", אדם פנה אליו, "מה מביא אותך לכאן?" נדב הביט באדם במבט של 'לא מזהה'. אדם חייך והמשיך, "אני מנצור מפלוגה ח'". לנדב לקח כמה רגעים להתאפס ולהבין מי זה.

"וואלה, אתה אדם”, אמר כשזיהה. למעשה, עד שנפגשו באנגליה הם כלל לא ידעו שהם עוסקים בתחומים דומים.

בסופו של דבר הכנס היה משעמם ברובו. רוב הזמן הם דיברו ביניהם על המילואים הקרובים, המתוכננים בנובמבר בקו ברמת הגולן.
"יהיה קר בנובמבר, בחרמון כנראה כבר ירד שלג", אמר נדב.
"הבעיה במילואים בתחילת החורף, שאין בגדים חמים באפסנאות, כדאי להביא מהבית", אמר אדם.
"כן, ובסוף החורף יש רק בגדים חמים", הסכים נדב ושניהם הנהנו.

"תגיד, אז מה בעצם אתה עושה?" התעניין אדם.
"בין השאר, אני מגדל שריג מעניין במעבדה, עם תכונות אנרגטיות של פני שטח שהן מאוד לא שגרתיות. למעשה, אם היה בנמצא חומר נוסף שהייתי יכול לגדל על המצע שלי, עם תכונות מאוד מסוימות, בזוויות השונות של רמות האנרגיה, ייתכן שבטמפרטורה של מתחת למינוס חמישים מעלות צלזיוס, שטח המגע בין שני החומרים היה מקבל תכונות על-מוליכות. אבל כידוע לך, חומר כזה לא קיים, או עדיין לא הומצא".

הנקודה הזו מאוד עניינה את אדם.
אומנם עדיין לא פרסם את המאמר שלו, אבל אדם גידל בדיוק חומר כזה במעבדה. במעבדה של אדם ניתן לבנות שכבות שונות של חומרים אחד על גבי השני, כמו שבונים רכיבי אלקטרוניקה על מצע של סיליקון. במעבדה ובמפעלי אלקטרוניקה, ניתן להכניס מיליוני רכיבי אלקטרוניקה על מצע סיליקון בגודל של מטבע. גם רכיבי האלקטרוניקה, כמו טרנזיסטורים למשל, פועלים על עקרונות של רמות אנרגיה קוונטיות, שמקיימות משוואות דיפרנציאליות שבהן יכולים לנוע האלקטרונים.

"לדעתי יש לי חומר שיתאים למצע שלך", אמר אדם בקול נמוך. "ניתן יהיה לבדוק אותו בעזרת המיקרוסקופ האלקטרוני החדש של המעבדה שלי".

וכך יצא שבטיסה של British-Airways חזרה לארץ, הם ישבו אחד ליד השני משני צידי המעבר. הם קבעו שנדב ישלח לאדם חתיכה קטנה של המצע שלו, משהו בגודל של חצי סנטימטר מרובע, ואדם יגדל עליו את החומר שלו ויבדוק במיקרוסקופ.

כשחזרו לארץ שניהם שכחו מהעניין, אבל כשנפגשו במילואים בנובמבר, נזכרו מחדש ונדב שוב הבטיח לשלוח את החומר. אחרי המילואים, אומנם נדב חזר ללמד, אבל לקח מעטפה קטנה ושלח חתיכת מצע לאדם.

דואר ישראל פרסם ש־99% מהמכתבים מגיעים ליעדם בתוך שבוע או פחות ומה־1% הנותרים הרוב מגיע תוך שלושה חודשים, ורק 0.1% הולך לאיבוד, כלומר נעלם, ולא נודע כי בא אל קרבו. בכל מקרה, החבילה של נדב כן הגיעה, אבל אחרי כחודשיים (כנראה שה־1%, הוא בכל זאת 1% גדול). בתוך הדואר הפנימי של האוניברסיטה העברית לקח לחבילה עוד שבוע להגיע ליעדה. פעם היו מספר עובדים שטיפלו בדואר הפנימי. בגלל הקיצוצים, נשאר רק עובד אחד, וגם לו היו בעיות ברכיים, לכן הוא היה הולך בין הבניינים רק פעם בשבוע. בקיצור, כשהמעטפה הגיעה סוף סוף לשולחנו של אדם,  זה היה בדיוק ביום שאדם לקח חופשת לידה, כלומר התחלף והתחלק בחופשה, במקום הדס אשתו. ולכן, ייקח עוד חודש וחצי עד שהמצע יגיע לידיו.

לאדם היה חדרון קטן באגף שהוגדר כ"מעבדה לפני שטח", אך למעשה, איש לא קרא למעבדה כך. המעבדה נקראה "המעבדה של פרופסור יואל". כשאדם חזר לעבודה ב"מעבדה של פרופסור יואל", היו מספר דברים דחופים שדרשו טיפול. ואז התחילה הקורונה. וכך, עד שחזר לעבוד במעבדה, זה כבר היה לקראת סוף השנה. אבל בסוף, אדם הגיע גם למצע ששלח נדב.  אדם גידל על המצע של נדב את החומר שלו ובדק במיקרוסקופ, והתוצאות נראו מעולות. אם החומר יהפוך להיות על-מוליך בטמפרטורות נמוכות זה יכול גם להפוך למאמר באחד מכתבי המדע היוקרתיים כמוScience , חשב אדם,  אבל עוד חזון למועד. אומנם זו לא תהיה פריצת דרך מדעית, כי יש כבר חומרי על-מוליך בטמפרטורות גבוהות יותר, אבל אם זה ייתן על-מוליכות, זה יהיה מאמר מאוד מכובד.

אדם התקשר לנדב, הודיע לו על התוצאות והציע לנדב לבוא ולבצע יחד את הניסוי של קירור החומר ובדיקת מצב העל-מוליכות. ואכן, לאחר שבוע, הגיע נדב לירושלים כדי לבצע יחד עם אדם את בדיקת העל-מוליכות.

לקח להם מספר שעות רק להכין את כל המכשור לבדיקה. נדב גם לא הכיר את המעבדה וכל דבר היה חדש עבורו. המעבדה הייתה ממוקמת בחדר עם חלון שהשקיף על הדשא הנרחב של מכון רקח. נדב, שהביט בחלון, התפעל מהדשא ומנופי ירושלים. בדרך כלל יש אנשים במעבדה, אבל זה היה ביום חמישי וכבר היה ערב, ורק שניהם היו עכשיו במעבדה.

הם החלו לקרר את החומר בציפייה גדולה לקראת מה שיקרה כאשר יגיעו לקור הנדרש.

כאשר הם זיהו שאומנם, בטמפרטורה של מינוס 52 מעלות צלזיוס החומר הופך לעל-מוליך, היד של אדם רעדה. שניהם הבינו שמאמר יוקרתי יזניק את הקריירות שלהם.

אבל משהו שם לא היה תקין. עובי שכבת החומר שאדם העלה על המצע של נדב היה פחות משלושה מיקרון. בעובי כזה הזרם המקסימלי האפשרי בעל-מוליך, שהיה ידוע בתחילת שנות העשרים של המאה, לא יכול להיות גדול ממספר אלפיות האמפר, אבל כאשר ידו של אדם רעדה, אדם העביר בטעות מספר אמפרים דרך העל-מוליך, כלומר פי לפחות אלף ממה שבכלל אפשרי.

אחרי האופוריה הראשונית שהציפה אותם משהבינו שהם מצאו על-מוליך חדש, הם נוכחו לדעת שיש כאן טעות והאופוריה הפכה לאכזבה מסוימת. לא שהם גילו שאין כאן על-מוליכות, הם פשוט הבינו שהניסוי שלהם אינו מספיק טוב ולפיכך – אינו מראה דבר. הם כנראה צריכים לבנות ניסוי חדש שיראה אם יש או אין על-מוליכות. הדשא בחלון המעבדה כבר לא נראה ירוק כל כך. הם החליטו להיפגש שוב ביום ראשון בבוקר ולבדוק שוב.