במהלך החודש הבא קרו המון דברים. קודם כול, חברת רקפת בע״מ הוקמה רשמית.

שלמה, שתמיד נזהר מלהחזיק בתפקידים פורמליים, הסביר לכולם את כאב הבטן שלו:

הוא ביקש למנות את פרופסור גלית כהן, מהחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, לתפקיד יו״ר מועצת המנהלים. ״גלית מומחית באתיקה ובכל הנושאים שגורמים לי כאב בטן״, אמר בחיוך מריר. ״כך אני אסכים לקבל את תפקיד המנכ״ל, וגלית תהיה אחראית על כאבי הבטן שלי״.

נדב ואדם התלהבו, שלמה הסכים סוף ־ סוף להיות המנכ״ל, גם אם בתנאים. הם הסכימו מיד. יואל, פחות עניין אותו. לא התנגד.

רקפת בע״מ גייסה השקעת Seed של שני מיליון דולר. עצם העובדה ששלמה השקיע בעצמו 400 אלף דולר בחברה, ושלקח את תפקיד המנכ״ל, גרמה למשקיעים לעמוד בתור. הבעיה הייתה אחרת, איך לדחות בנימוס את כל אותם משקיעים פרטיים שלא רצו להחמיץ את ההזדמנות. ״אל תתלהבו יותר מדי״, הזהיר שלמה, ״אלה שנראים נחמדים עכשיו, יהיו הראשונים שיתבעו כל מיני דברים הזויים, ברגע שתצוץ הבעיה הכי קטנה״.

החומרים הדרושים לבניית השבב העל ־ מוליך הגיעו סוף ־ סוף למעבדות פיסקל, והעבודה החלה. נחתם חוזה עם טאואר סמיקונדקטור ממגדל העמק — אחד ממתקני החברה יועמד לרשות רקפת במשך שבועיים, לייצור השבבים הראשונים. במקביל, מכון העיבוד השבבי סיים להכין את טבעת הבסיס של המנוע — טבעת פלדה בקוטר שני מטרים, ברוחב חמישה עשר ס״מ, ועובי שישה ס״מ.

הפעם הקפידו: את חלקה הפנימי לא צבעו.

גם טבעת הזכוכית כבר הורכבה בתוך טבעת הפלדה. הרכיב שנותר היה מכסה הפלדה, שצריך היה להיות בעובי של חמישה ס״מ לפחות, כדי למנוע זליגת שדות מגנטיים.

לפי החישוב, משקל המנוע הכולל יגיע ל־11 טון.

מערכת הבקרה האלקטרונית דרשה עוד שבועיים עבודה. למרות שנדב לא היה מהנדס אלקטרוניקה, הוא לקח על עצמו לנהל את פיתוח הבקרה. גויסו שני מהנדסים ראשונים, מהנדס אלקטרוניקה ומהנדס מחשבים. הם היו העובדים הראשונים של רקפת בע״מ שלא מתוך חבורת היזמים.

למרות הכול, עלות בניית המנוע צנחה מעט, 400 אלף דולר במקום חצי מיליון.

השלב הבא, היה צריך לחשוב איך מריצים את המנוע ואיך בודקים אותו.

״ברור שצריך לכוון את ההליום שנפלט כלפי הקרקע״, אמר נדב. ״אם נפנה למעלה, ובמקרה יחלוף מטוס, גם בגובה עשרה קילומטרים, אנחנו עלולים פשוט לחתוך אותו לשניים. ואם לא, לפחות להרוג את כל מי שעליו״.

״ברור גם שאי אפשר לכוון אופקית״, הוסיף אדם. ״לכן — הפלט חייב להיות כלפי מטה״.

יואל, אחרי חישובים רבים, הוסיף:

״אם המנוע יפתח תנודות, זה עלול להיות מסוכן מאוד. חדר הבקרה צריך להיות במרחק של קילומטר מהמנוע, לפחות״.

מכל הסיבות הללו, הוחלט לחפש מקום בנגב.

שלמה מצא חוות בודדים, כ־15 קילומטרים ממצפה רמון. החווה בבעלות זוג ״רוחני״, שהסכימו להשכיר שטח גדול לחצי שנה, עם אופציה להארכה של עד חמש שנים.

״יש שם שטח ליד טראסות נבטיות עתיקות, מקום מצוין להתקין את המנוע״, הסביר שלמה. ״חדר הבקרה אפשר להקים במרחק של קצת פחות מקילומטר. הכל מוקף בשטחי אש של חיל האוויר מצד אחד ובה״ד 1 מצד שני. ויש דרך עפר סבירה אפשר להעלות משאית עם מנוף כדי לפרוק את המנוע״.

בנוסף, נדרשה קוביית בטון גדולה.
בקובייה, חור כלפי הקרקע.
המנוע יותקן כך שפליטת ההליום תפנה כלפי מטה, דרך החור.

מתחת, חדרון קטן, שנבנה כדי לבדוק את השפעת פליטת ההליום על רצפת החדרון. ההערכה: ההליום יחדור דרך חור דק לעומק של כ־40 מטרים.

כנרת, מזכירתו של שלמה, וכיום המנהלת האדמיניסטרטיבית של רקפת — טיפלה גם בנושא האבטחה. היא שכרה את חברת ״השומר״ לשמור על המקום. לצורך העניין, דיווחה שזהו ״מתקן״ בנגב, עם עובדים בודדים, מורשים בלבד.

לחברת השמירה היה ניסיון, תחנות של חברות סלולר, מתקני ״מקורות״, מתקנים של חברת חשמל.
בדרך כלל, פטרול פעם ביומיים ־ שלושה.
כאן? נדרשה שמירה רצופה, 24/7. החברה שלחה שלושה שומרים עם ג׳יפ וקרוואן ללינה ומנוחה.
השומרים, או ״קציני הביטחון״ כפי שהתעקשו לכנות את עצמם, לקחו את הניהול בידיים.
הם הראו לקבלן איפה להקים את הגדר ואת השער. לאט ־ לאט, היו בטוחים שהם בעצם מנהלים את כל הפרויקט

בספטמבר הכול היה מוכן.

המנוע, פרי תכנון שנמשך חודשים, הובל בזהירות למצפה רמון. משם, דרך דרך עפר צרה ומתפתלת, הגיע לחווה. משם נגרר אל קוביית בטון כבדה, שהוכנה מראש עבורו.

בעת ההתקנה, כוסה המנוע ביריעת ברזנט עבה, כדי למנוע עיניים סקרניות מלגלות מה מתרחש בלב המדבר.
מעל המנוע נבנה חדרון קטן, עשוי מכולה כבדה. מכולה נוספת, ששימשה כחדר בקרה, הוצבה במרחק קילומטר מהמנוע עצמו. החווה נהנתה מאספקת חשמל יציבה, בזכות קו מתח גבוה שחלף ממש לידה.

חברת רקפת הזמינה במיוחד חיבור של שלוש פאזות, 6,000 וולט, ישירות למתקן. תחילה, אנשי חברת החשמל נרתעו מהבקשה החריגה, אך בעזרת קשרים במקומות הנכונים, הושג האישור המיוחל.

ב־1 בספטמבר, בשעת הצהריים, עמדו כולם בעמדת הבקרה. יואל, שלמה, אדם, נדב, ושלושת קציני הביטחון.
הקצינים לא הבינו מדוע נאסר עליהם להתקרב אל המנוע עצמו.
״ההוראות שלנו הן לשמור על המנוע״, מחו בקול. רק לאחר ויכוח מתוח ניאותו להסתפק בשהייה בחדר הבקרה.

יואל עבר על מערכות ההצתה.
״הכול תקין״, הודיע, נדב, בהתאם, נדב הפעיל את רצף ההצתה.

המנוע התעורר לחיים. קול עמום מילא את חדר הבקרה. המנוע החל לפעול, יוצר בעצמו את כל החשמל הדרוש, מתנתק לחלוטין מהאספקה החיצונית.
מדידת הדחף הראתה עשרה טון, פי שניים מהמתוכנן, אך הוויברציות נותרו בתחום המותר.

הארבעה הביטו זה בזה, נשימותיהם קלות. הצעד הראשון הושלם.

חולפות שלושים שניות.

נדב קימט את מצחו. ״משהו לא תקין. נראה שהמנוע כיבה את עצמו״.

באותו רגע בדיוק פרץ פנימה אחד הקצינים. ״יש ענן עשן ענקי מעל המתקן״, אמר, קולו רועד,
״אני לא יודע מה אתם עושים פה, אבל חייבים לעצור״.

אדם בחן את הצגים. ״המנוע הפסיק לפעול חצי דקה לאחר ההצתה״.
כולם יצאו החוצה.

מולם, מעל המתקן, התנשאה פטריית עפר אדירה, מאות מטרים לגובה. הרוח החלה לפזר את הענן, אך המראה היה בלתי נשכח.
יואל היה הראשון להתעשת. ״זו לא פטריית עשן, אלא עפר״.
הם עמדו, צופים במחזה. כעבור כחצי שעה, נותרו רק שובל קל ואבק מרחף.

כשהתקרבו אל האתר, נגלה לעיניהם תל עפר עצום, כחמישה מטרים גובהו, במקום שבו עמדה המכולה עם המנוע.
המכולה עצמה, איננה.
האכזבה הייתה גדולה.

רק יומיים אחר כך, בצילומי אוויר של חיל האוויר, נמצאה המכולה, מרוסקת, במרחק של כשני קילומטרים, בשטח אש סגור.
נדב ואדם הביאו ארבעה בדואים מקומיים. שבוע שלם עבדו יחד, חושפים את המנוע מתוך ערימות העפר.
המנוע היה טבעת פלדה משוריינת וכבדה. למרבה ההפתעה, המנוע עמד בשלמותו, כאילו לא קרה דבר. 

כאשר יואל הגיע לאתר, ניגש אליו אחד הבדואים, איסמעיל, וחייך.
״שלום, יואל״, אמר בעברית רהוטה.
יואל הופתע. ״אני לומד לתואר שני בפיזיקה, אצל ד״ר יונית בעברית״, הוסיף איסמעיל.

״ומה אתה עושה כאן?״ שאל אדם.
״חופשת סמסטר, אני עוזר לדוד שלי״.
יואל נזכר: הוא אכן ראה את איסמעיל בעבר, באוניברסיטה. רעיון עלה במוחו.
הוא מיהר להתקשר לד״ר יונית.

״איסמעיל? מהטובים שלנו״, אישרה.
בפגישה פנימית, בעולם כנרת,  העלה יואל את ההצעה: לגייס את איסמעיל לרקפת.
הוא כבר נחשף למנוע, והיה בעל רקע מדעי מעולה.
שלמה ואדם התנגדו.

״תראו״, אמר שלמה, ״איסמעיל ערבי. אי אפשר להפקיד בידיו סודות כאלה״.
״גם אם כעת אין מדובר בטכנולוגיה צבאית״, הוסיף אדם, ״כל טכנולוגיה פורצת דרך עלולה להפוך לנשק״.
נדב ניסה לשכנע.
״המטרה שלנו להציל את העולם. גם את הערבים. לאיסמעיל יש אינטרס לשמור על הסודיות כמו לכל ישראלי״.

הוויכוח התלהט.
״איפה הציונות שלכם?״ שאל שלמה.
״גם אנחנו עושים מילואים״, השיבו יואל ונדב.
״מה, הפכתם לשמאלנים יפי נפש?״ הטיח אדם.

לבסוף, הוחלט: גלית, יושבת ראש המועצה, היא שתכריע.
גלית, בפסקנות שאפיינה אותה, החליטה:
איסמעיל יקבל דרגת סודיות 2, וישמש גם מדריך אחראי על עובדים חדשים.

מאותו יום החל איסמעיל לעבוד לצד אדם ונדב, מתמקצע בשטח, ובנסיעותיו לירושלים עם יואל, שקע בלימודי התיאוריה.

אז מה בעצם קרה בהפעלה הראשונית של המנוע?
הסתבר שזרם ההליום חדר לאדמה, ויצר זרם עפר שכיוון שלא היה לו לאן להתפרץ, התפרץ בסופו של דבר כלפי מעלה, והעיף בדרכו את הקירות ואת הגג של חדר המנוע. המנוע עצמו, שהיה בנוי בתוך טבעת הפלדה, היה למעשה משוריין כמו טנק. המערכת שניהלה את המנוע עפה יחד עם המבנה, וכאשר המנוע הפסיק לקבל פקודות, הוא סגר את עצמו בדיוק לפי התכנון. כעת נדב ואדם רצו לפתוח את מכסה המנוע כדי לראות מה קורה בפנים. אבל המכסה לא נפתח. מאחר שהיה בנוי מפלדה בעובי של חמישה סנטימטרים, אם לא יזוז, אין דרך בעולם לראות מה קורה בתוך המנוע.
אחרי יומיים של ניסיונות, יואל מצא את הבעיה. הכוחות המגנטיים העצומים שבתוך הטבעת ריתכו למעשה את המכסה לבסיס המנוע. המשמעות הייתה שאין שום תקווה לפתוח ולראות מה קורה בפנים.
ובכל זאת, החליטו לנסות להפעיל אותו שוב, לשנייה אחת, אולי במקרה המנוע יעבוד.
למרבה הפלא, המנוע עבד! שוב נוצרה פטריה קטנה של עפר שעלתה לשמיים. מאחר שהמנוע הופעל לשנייה אחת בלבד, לא נגרם נזק, ואיסמעיל והבדואים, שכבר היו חלק מהצוות, ניקו את העפר בתוך פחות משעה. למרבה המזל, כל האנשים בסביבה, כולל בעלי החווה, התייחסו לפטריות העפר כחלק מתרגולי ההפצצות של חיל האוויר.

"אתה יודע משהו," אמר נדב לאדם, "איסמעיל דומה מאוד לגשש מוחמד הוזייל, שהיה איתנו בקו ברמת הגולן."

בקו רמת הגולן נדב היה צמוד למ"פ. הגשש, מוחמד הוזייל, היה שוכב בג'יפ של המ"פ מאחור, כמו שק תפוחי אדמה. מוחמד היה יוצא מהג'יפ רק לפתיחת ציר בבוקר. אז היו צועדים נדב והגשש על ציר הטשטוש, כדי לזהות עקבות מהלילה. המ"פ היה נוהג, או מתחלף עם נדב בהליכה. הגשש היה מראה לנדב עקבות של חזירי בר, דורבנים, שפנים, ועוד חיות שפסעו על ציר הטשטוש. נדב נזכר שפעם שאל את מוחמד מה הוא עושה מחוץ לצבא. התשובה של מוחמד היממה אותו.
מוחמד ענה, "אני מסיים השנה את לימודי הרפואה בטכניון, ומתחיל התמחות בכירורגיה ברמב"ם."
"אז למה אתה פה?" שאל אותו נדב.
"תראה," ענה לו מוחמד, "במהלך כל שבע השנים של לימודי הרפואה הייתי צריך לממן את עצמי, כי הייתי בסכסוך טיפשי עם אימי העשירה. בצבא בסדיר הייתי גשש, ועכשיו, בחופשות שבין הסמסטרים, אני עובד כל פעם חודש כגשש בקו. זה יוצא חודשיים בשנה, והמשכורת ממש גבוהה ומספיקה לי לקיום ולתשלום שכר לימוד. עכשיו, כשאתחיל בהתמחות, אימא שלי תממן אותי."

"אתה יודע מה, אתה צודק," אמר אדם לנדב, "איסמעיל באמת דומה לגשש."

"איסמעיל," פנה נדב אל איסמעיל ישירות, "אולי אתה מכיר במקרה את הגשש מוחמד הוזייל?"
איסמעיל חייך.
"כן," השיב, "מוחמד הגשש הוא אחד מאחיי, גדול ממני בשנה. אבל אני לא שירתי בצבא."

לאור המצב החדש, היה צריך לחשוב איך ממשיכים בניסויים.
הוחלט שהניסויים יתבצעו בלילה, כדי שאנשים לא יראו את פטריות העפר. בנוסף, הוזמנו שני מאווררים ענקיים, של 300 כוח סוס כל אחד. הם יינקו אוויר מהחדרון שמתחת למנוע, כך שכל העפר שיצא מהחור שנוצר על ידי סילון ההליום יישאב על ידם. זה עדיין יצר פטריה גדולה, אך היא כבר לא התנשאה מעל המנוע, ולכן לא היה צריך לנקות אותו כל פעם מהעפר.
איסמעיל ושלושת הבדואים התקינו מחדש את החדרון של המנוע, אותו הביאו עם טרקטור משטח האש של חיל האוויר. אומנם החדרון היה עקום לגמרי, אבל עם משיכות ודחיפות של הטרקטור על העיקומים הגדולים, ועבודה של כמה שעות עם פטישי חמישה קילו, החדרון נשאר עקום אך קיבל צורה מרובעת שהתאימה מעל למנוע.

אדם ונדב החליטו לנסות להפעיל את המנוע במשך לילה שלם.
בשלוש לפנות בוקר התפרץ שוב קצין הביטחון לחדר הבקרה.
"יש רעשים מאוד מוזרים מכיוון המתקן," הוא אמר, "כדאי שתבואו לשם."

נדב כיבה את המנוע, והם ניגשו לכיוון. עד שהגיעו למנוע, השעה כבר הייתה קרוב לארבע לפנות בוקר, ואור ראשון החל להפציע. המראה שנגלה היה ממש סוריאליסטי. מהדלת של החדרון בקוביית הבטון שמתחת למנוע התפרץ זרם מים אדיר, מלווה באדים.
"מאיפה זה מגיע?" נדב ואדם היו המומים.

עם הזריחה, בשעה חמש, הזרם נחלש, ובשמונה בבוקר כמעט פסק לחלוטין. המים מילאו את כל הטראסות הנבטיות לאורך הנחל שמתחת. הנחל כולו נראה כמו שדות אורז בווייטנאם. הטראסות לא קיבלו כזו כמות של מים מאז תקופת הנבטים, ואולי גם אז לא.

למזלם, יום קודם היה טפטוף קל, ואפשר היה להסביר למי שישאל שבדיוק מעליהם היה שבר ענן שהוריד את כל המים.
אבל השאלה המטרידה הייתה מהיכן באמת הגיעו המים. הם שלחו את המים למעבדה בתל אביב, ושם התברר שהמים מתוקים ובאיכות מעולה.

ושוב היה זה יואל שהסביר את התופעה.
"לא כולם יודעים, אבל מתחת לחלק גדול מהנגב יש את מאגר המים המתוקים הגדול בישראל," הוא אמר. "זה מאגר בן מעל שלוש מאות אלף שנה. כל גיאולוג מתחיל יודע את זה. הבעיה היא שהמאגר בעומק של ארבעה קילומטרים ומעלה. לקדוח לעומק כזה וגם להעלות מים משם זה ממש לא כלכלי. לכן המאגר שוכב לו ללא ניצול."

"ואיך כל עניין המאגר קשור אלינו?" שאל אדם.
"אומנם בשנייה הראשונה זרם ההליום חודר רק לעומק של כמה עשרות מטרים," הסביר יואל, "אבל בגלל הוויברציות של המנוע, החור שנוצר גדל. כשנכנס זרם הליום, הוא מעיף עפר כלפי מעלה, כפי שאתם יודעים. את זה ראינו קודם, והתגברנו על זה באמצעות המאווררים הענקיים. זרם ההליום חצב לאט לאט חור בקוטר של מילימטרים בודדים בסלע שמתחת למנוע, והמאווררים שלנו פינו את העפר. בשלב מסוים זרם ההליום הגיע לעומק המדהים של ארבעה קילומטרים, וכך פגע במאגר המים. כאשר זה קרה, לחץ ההליום לחץ וחימם את המים. החום יצר לחץ אדים עצום במאגר, שגרם להתפרצות המים החוצה."

יואל התבונן בהם, והמשיך בהתרגשות, "לפי חישוב זריז, כל שנייה שהמנוע יפעל תוציא בערך מאה קוב מים. מאה קוב מים בשנייה זה יותר מפי חמישה מנהר הירדן כשהוא נשפך לכנרת בחורף." יואל חייך והוסיף, "זה כמובן יהיה מסובך מאוד להסביר, ובלי הסבר טוב 'כל העולם ואשתו' ידעו על המנוע שלנו הרבה לפני שאנחנו מעוניינים בפרסום."

"אבל המים של המאגרים העתיקים הם לא לגמרי מתוקים," אמר שלמה, שהכיר קצת גיאולוגיה. "הם טובים אולי לחקלאות מסוימת, אבל לא לשתייה של בני אדם."
"נכון," ענה יואל, "אבל אנחנו חיממנו אותם והפכנו אותם לאדים, שהם מים טהורים. האדים הפכו ללחץ של קיטור, שזה המים שאתם רואים שיוצאים 'מהמעיין' שלנו."
יואל המשיך, "בעצם, בכל שנייה שאנחנו מפעילים את המנוע, אנחנו שולחים סילוני אנרגיה לתוך המאגר."

המחשבה שעברה לכולם בראש הייתה שזו בעצם בעיה. אומנם להפריח את הנגב זה ערך חשוב, אבל כנראה פחות מלהציל את העולם.
"צריך למצוא דרך לתרץ את המים האלה בלי לגלות לכולם את המקור האמיתי," אמר שלמה, "או להקטין את הניסויים למינימום ההכרחי."

ואומנם, מכאן ואילך הוחלט להגביל כל ניסוי הפעלת מנוע לעד שלוש שניות בלילה, ולקוות לגשמים שיסבירו את כמויות המים העצומות בסביבה.