אידאולוגיה

• חמאס (85% מהפלסטינאים + 20% מהערבים בישראל) – האידאולוגיה של החמאס מאוד פשוטה. מדינה ערבית מהנהר לים. מדינה מונהגת על ידי הלכה דתית. מדינה שבה יוכלו גם תושבים משוללי זכויות מדתות אחרות להתגורר. (כמו בתקופתו של צלאח-א-דין)
• הימין הישראלי (סמוטריץ – בן גביר ורוב הליכוד היום כ-40 מנדטים) – מדינה יהודית מהנהר לים. מדינה מונהגת על ידי הלכה דתית. מדינה שבה יוכלו גם תושבים משוללי זכויות מדתות אחרות להתגורר.
• הימין המתון (מצביעי גנץ חלק מהליכוד חלק מ-יש עתיד כ-40 מנדטים מדינה יהודית מהנהר לים. מדינה מונהגת (בדומה להיום) על ידי חוק שמכוון להלכה דתית מדינה שבה יוכלו להיות גם תושבים מדתות אחרות להתגורר שחלקם עם זכויות וחלקם ללא זכויות תלוי היכן ומתי נולדו.
• השמאל הישראלי (כ-10 מנדטים) שתי מדינות לשני עמים
• החרדים (כ-20 מנדטים) מדינת הלכה יהודית
• הערבים הישראלים (כ-10 מנדטים) כמו השמאל (שתי מדינות) רק שהמדינה הערבית תהיה מדינת הלכה שהם לא רוצים לגור בה.

ניתן לראות שמבחינה אידיאולוגית, לימין ולחמאס יש אידאולוגיה זהה. אבל מבחינה מעשית, הימין לא ביצע טבח רצח ואונס של מעל 1000 אזרחים ביום אחד. לאורך השנים האחרונות, כן בוצעו רציחות של עשרות אזרחים ערבים. כלומר יש חמאס פלסטינאי ויש חמאס יהודי. ניתן גם לראות מהנתונים למעלה, שבאם ניתן לישראלים לבחור בין פתרון של חמאס לבין פתרון של שתי מדינות, רובם הגדול יבחרו בפתרון החמאס היהודי.

האידאולוגיה של הימין המשיחי הישראלי משולבת ומונעת מאידאולוגיה משיחית ואמונה שאלוהים מצווה אליהם אישית להקים מדינה מהנהר לים. כאן היא מתחברת לאידאולוגיה של החרדים שמשוכנעים שאלוהים עובד אצלם ומחובתו לקדם את האידאולוגיה שלהם. בנוסף הם חושבים שעגלת הערכים שלהם מלאה וטובה ואילו עגלת הערכים של החילונים היא "עגלה ריקה".
בעגלתם הריקה של החילונים  יש את הרמב"ם ("האדם מדמה – וההמון מבקש את המופלא."– ביקורת על אמונות טפלות), האר"י ("אין דבר בעולם שנברא לבטלה" – ביקורת על בטלה של החרדים היום), המהר"ל ("הטבע – הוא נס קבוע, והנס – הוא טבע שבור." – יש להבין וללמוד את הטבע לפני הנס) ועוד רוב הרבנים החשובים שלפני 200 שנה ויותר (שהתפרנסו כרופאים ואנשי מדע).  מצד שני, את ברוך שפינוזה (מהוגי הליברליזם). סביר שאם הרבנים הגדולים של האלף שנה האחרונות (כמו הרמב"ם) היו חיים היום, הם היו טוענים שהחרדים של היום, עם הקמעות, הלחשים, הבטלה, השתטחות על קברים ושאר קסמים, הם עובדי אלילים ברמה הנמוכה ביותר.

מלחמה

השוואה לקרב באוקינוואה

הקרב באוקינוואה היה הקרב האחרון בין האמריקאים ליפנים במלחמת העולם השנייה. הקרב נמשך 82 יום ויש בו מאפיינים דומים רבים וגם כמובן שוני רב.

המטרה האסטרטגית של האמריקאים הייתה להשתמש באי בתור בסיס לכיבוש יפן עצמה (בסופו של דבר היפנים נכנעו בגלל פצצות האטום וכיבוש האי היה מיותר לחלוטין.) ליפנים הייתה מטרה למנוע הקמת בסיס שיאפשר את הכיבוש.
היפנים בנו במשך מספר חודשים מערכת מנהרות מסועפת כדי להגן על חלקו הדרומי והגבוה של האי. בדומה לחמאס, אבל החמאס בנה את המנהרות שלו במשך 10 שנים. הן עמקות יותר מסועפות יותר ומשוכללות הרבה יותר משל היפנים.
היפנים השתמשו באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי מאחר ותושבי האי נחשבו בעיניהם כגזע יחסית נחות. מאוד דומה למגן האנושי בו משתמש החמאס.
הצבא היפני השתמש באידאליזציה של "למות על קידוש השם" עד כדי התאבדות ולא נפילה בשבי או מוות מכוון במשימה (קמיקאזה – מעל 3000 מטוסי קמיקזה בקרב זה). בצורה זהה לשהידים, באתוס הצבאי של חמאס. באם נבחן הקבלה זו נבין שחמאס מאוד רחוק ממצב שבירה. באוקינוואה המפקד התאבד כאשר מעל 90% מחייליו מתו. – אנחנו מאוד רחוקים מהתאבדותו של סינוואר. 
בקרב זה מתו 240 אלף (240,734) אנשים, 40 אלף חיילים אמריקאים, 80 אלף חיילים יפנים, ו-120 אלף אזרחים יפנים.

החמאס

• כח אדם. כ-30 אלף לוחמים מתוכם נהרגו כ-7 אלפים כלומר היום יותר קרובים ל-20 אלף. מתוך 2 מיליון תושבים.
• נשק. נשק קל בלבד ונשק נגד טנקים (נ"ט) שאינו חודר ב-85% מהמקרים את השריון החדש של צה"ל. רקטות עם טווחים לרוב שטח ישראל. אבל שוב כ-85% אינן מצליחות לחדור את כיפת ברזל.
• מנהרות תת קרקעיות טובות ומתוחכמות יותר מרשת המנהרות של היפנים באוקינאווה של מלחמת העולם השנייה.

החמאס עשה מכת פתיחה מדהימה שבה הצליח לכבוש את מערב הנגב. הכיבוש הזה הסתיים בעיקרו אחרי יום וסופית אחרי כשבוע. אבל במהלכו הצליח להרוג כ-300 חיילים ומעל 800 אזרחים ישראלים. חשוב לא פחות למערכה של חמאס, לחטוף כ-250 ישראלים שמוחזקים במסתור ובמנהרות בעזה. כיום נשארו לחמאס כ-130.

האסטרטגיה המלחמתית של החמאס היא לשרוד במנהרות כארגון, עד שהעולם והעורף הישראלי יעצור את המשך המלחמה. זאת תוך שימוש באזרחים מעל הקרקע כמגן אנושי ובחטופים מתחת לקרקע כמגן אנושי. תוך כדי גרימת מספר אבדות מקסימלי לצד הישראלי (חיילים ואזרחים). מכאן ניתן להבין שהסיבה היחידה מבחינתו, לשחרר חטופים היא הפסקת הלחימה והחזרתו לשלטון בכל עזה. כל נושא שחרור האסירים, בסופו של דבר זה מסך עשן.
כאשר  המלחמה תיעצר, בקלות וביעילות החמאס יצא מהמנהרות וישתלט חזרה על הרצועה ובכך יסחוף אחריו את העולם הערבי ואולי את העולם המוסלמי כולו כאשר הוא מראה לכולם שזו הדרך והאידאולוגיה שמנצחת את הישות הציונית.

ישראל

• כח אדם. כ-500 אלף לוחמים (כולל כל כוח המילואים) מתוכם נהרגו כ-400 חיילים. בפועל כרגע יש כ-300 אלף חיילים שפרוסים כ-200 אלף בדרום ו-100 אלף בצפון.
• נשק. נשק כבד כולל טנקים ונגמשים ממוגני נ"ט. חיל אוויר שכולל מטוסים כטבמי"ם ומסוקים.
• נגד מנהרות. במשך כל השנים ישראל לא פיתחה מערכות יעילות נגד המנהרות על אף שניתן היה בקלות יחסית לפתח מערכות טכנולוגיות אוטומטיות שהופכות את מערכת המנהרות לנטל עבור החמאס. האוטומטים היו משתלטים על המנהרות ומאפשרים דווקא לישראל לנצל את המנהרות. כמו בשאר הדברים ישראל פשוט נרדמה.

מכת הפתיחה של החמאס הייתה מפתיעה וכואבת לישראל כאשר היא לוחצת על כל הנקודות הרגישות. הכבוד הלאומי, החטופים, חוסר במוכנות, ועוד. מפקדי הצבא מהרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אגף המודיעין ועד דרגי השטח התאוששו והתעשתו במהלך ה-24 שעות הראשונות. הממשלה, שהורכבה מתוך כוונת מכוון במהלך השנה האחרונה, מאנשים חסרי יכולות כדי שלא יוכלו לאתגר את ראש הממשלה, לא מצליחה לתפקד עד היום. גם השר סמוטריץ התעשת מהר למדי ומנצל את ההזדמנות של המלחמה וחולשתו המוחלטת של ראש הממשלה כדי להעביר כספים לאידאולוגיה שלו (ראו למעלה – אידאולוגיה)
לישראל במוצהר אין אסטרטגיה (אסטרטגיה של מלחמה בהגדרה, היא לאן אתה רוצה להגיע ביום שאחרי) מאחר וישראל מצהירה שהיא לא רוצה לדבר ואו להגדיר לאן היא רוצה לכוון ביום שאחרי. מכאן בהגדרה זה מסביר שישראל תפסיד במערכה. הטקטיקה בה ישראל פועלת היא זהירות איטית ועוד זהירות איטית תוך הפעלת כח מסיבי וכיבוש החלק העליון (לא התת קרקע) של עזה במהלך מאוד איטי וזהיר.

תוצאות
אחרי מעל חודשים של לחימה ישראל הצליחה לכבוש את החלק העליון, מעל הקרקע, של צפון הרצועה. המלחמה ממשיכה מול התת קרקע בצפון שלא נראה שהולך להיכנע בקרוב. אבל ישראל מצליחה לחסל חלקים מהותיים מתת הקרקע בצפון. ישראל הצליחה  בדחיסת כ-2 מיליון תושבים לחלק הדרומי של הרצועה. בחלק הדרומי ישראל נלחמת מול חלקים (בחאן יונס).
בעזה יש כ-18 אלף הרוגים מתוכם כ-7 אלפים אנשי חמאס ו-11 אלף אזרחים מתוכם מעל חצי נשים וילדים. לישראל יש קצת מעל 100 הרוגים כמעט כולם חיילים.
בדיקה סטטיסטית מראה שלעזתים יש בערך פי 10 הרוגים מאשר לישראלים. החמאס הרג בערך פי 4 אזרחים מאשר חיילים ואילו צה"ל הרג "רק" פחות מפי 2 אזרחים מחיילים.

לאן מכאן

המגבלות

מידת החולשה הישראלית ממש לא הפתיעה אותי ב-7.10. אני הייתי מודע היטב לחטא ההיבריס. מכאן הייתי מודע גם לעונש על חטא זה (למי שמכיר, כבר לפני יותר מ 3 שנים כתבתי תסריט שניבא את ה-7.10 כולל השעות בה תתחיל הפעולה). מה שמפתיע אותי זה שלצה"ל נגמרה התחמושת והוא זקוק לסיוע דחוף מארה"ב. איך זה יתכן? מה יקרה עם צבא אמיתי, כמו המצרי יצא נגדנו? איך לחמאס נשארה תחמושת נק"ל ונ"ט בשפע (לא רקטות)? הם חשבו קדימה והכינו מלאי מספיק ואנחנו "החכמים" לא חשבנו ולא הכנו מלאי מספיק למלחמה. מה יקרה אם נילחם בחיזבאללה?

מגבלת הכוח. פעולה יזומה כמו שאנחנו עושים היום בעזה לא ניתן היה לעשות ללא פעולתם ב-7.10. העולם ואולי הישראלים עצמם לא היו מסכימים לפעולה כזו. מדינת ישראל תלויה בעולם בכל דבר ודבר. שלא כמו ארה"ב מצד אחד או מדינות באפריקה מצד שני היא מייבאת מהעולם הכול. מדלק דרך אוכל דרך תחמושת ועד לכל מוצרי הצריכה. עצירת היבוא מארה"ב ואירופה תחנוק את ישראל יותר מהר מאשר עצירת המים לעזה. המרחק לעצירת היבוא היא החלטה אחת של מועצת הביטחון ללא ויטו אמריקאי.
כמה ניתן להרוג אחרי ה-7.10? כמות האזרחים העזתים שניתן להרוג, תלוי בכמה הם הרגו לנו. כנראה שלנו "מותר" להרוג בערך פי 10 עד פי 30 הרוגים מלנו. כלומר כאשר הגענו לפי 10 גם האמריקאים מתחילים לנוע בחוסר שביעות רצון הולך וגדל. כנראה שנוכל להגיע עד 30 אלף הרוגים אזרחי עזה. אבל כנראה שבשום תנאי לא יתנו לנו לעבור את ה-50 אלף כלומר עוד לפני זה נרגיש את רגלו של העולם דורכת על צווארנו במידה שמקשה עלינו לנשום. המחשבות הילדותיות של הימין, שניתן להרוג בלי מגבלה מאות אלפים ומיליונים, הן מחשבות שמתאימות לילדים שלא מבינים שבמקרה כזה מדינת ישראל לא תשרוד כמדינה.

מגבלת הכסף. (מיליארד דולר =G$ ) תקציב מדינת ישראל הוא כ- 150G$ לשנה. התקציב כולו מגיע מגביה של מיסים. בתקציב לא נכלל הסיוע האמריקאי.  כאשר אין גרעון תקציבי, המיסים שנגבים מכסים את הוצאות התקציב. ובמקרה של עודף תקציבי (כמו ב-2023 ממשלת לפיד) המיסים שנגבו היו יותר מהוצאות הממשלה. כאשר יש גרעון תקציבי הממשלה צריכה ללוות כסף נוסף מהבנקים בעולם. מאחר והחוב של מדינת ישראל עומד על כטריליון ₪ היא בכל שנה בכל מקרה, לווה מעל 100 מיליארד ₪ כדי למחזר את החוב. אבל גרעון מגדיל את החוב וזה הנתון המשמעותי אותו הבנקים בודקים כאשר הם מלווים חוב חדש.

להחזיק 300 אלף חיילי מילואים עולה 1G$ בחודש ועוד 1G$ בתחזוקה. בנוסף המלחמה עצמה עולה כ-3G$ בחודש להחזיק 200 אלף מפונים עולה שוב 1G$ בחודש. כלומר חודש מלחמה עולה לממשלה  כ-6G$ (כ-20 מיליארד ₪). בנוסף יש פגיעה במשק וביכולת הממשלה לגבות מיסים בסדר גודל של בין 1G$ – 2G$.
מכאן כל חודש לחימה יוצר גירעון של כ -4% בתקציב המדינה. ומכאן 3 חודשי לחימה ייצרו גירעון של כ- 10% ויותר. גירעון זה חייב להיסגר על ידי הלוואות שמדינת ישראל תלווה מבנקים בעולם. הגדלת החוב במצב של גרעון תקציבי יביא להגדלת הריבית שהמדינה משלמת על החוב. תלוי בדירוג האשראי שעוד לפני המלחמה (בגלל המהפכה המשפטית) היה בעייתי.

ללא קשר ישיר, לבנק ישראל יש יתרות מט"ח של 150G$ (כ-150 מיליארד $). יתרות אלו שייכות רובן לאזרחים ולחברות שפועלים בישראל. ממשלת ישראל יכולה להחרים כסף זה או חלק מהכסף, אבל זה צעד נואש עם השלכות מידיות על יכולת היצוא היבוא והבנקאות בישראל.

מכאן מלחמה בעצימות הקיימת מעבר לינואר 2024 תביא בהכרח לפגיעה עד כדי קריסה כלכלית עם או בלי תמיכה אמריקאית.

מגבלת הזמן. דווקא כאן אני יחסית אופטימי. היה נראה שהעולם מאוד רגיש לזמן אך בפועל מסתבר שהעולם רגיש הרבה יותר לעצימות המלחמה מאשר למשך הזמן. כלומר אם עצימות המלחמה תרד משמעותית (ויהיו פחות הרוגים אזרחים) אז נראה שהעולם יעבור להתעניין במשהו אחר. זה גם הוכח במלחמה באוקראינה.

מגבלת הסיוע ההומניטרי (דלק ומזון). שלא כמו מומחים צבאים רבים (כמו גיורא איילנד, אותו אני מאוד מעריך) אני לא חושב שהכנסת הסיוע מאפשרת לחמאס להאריך את הלחימה. כדי להחזיק חייל במנהרות לתקופה של חודש חמאס צריך 5 קילו אורז/חיטה ושני ג'ריקנים של דלק. אני בטוח שחמאס צבר לעצמו מלאי של שנה ואולי יותר.
מכאן המצב ההומניטארי משפיע בעיקר על האוכלוסייה. האזרחית. רב המומחים חושבים שהאוכלוסייה תתמרד כנגד חמאס. אבל ההיסטוריה מוכיחה שאוכלוסייה רעבה עם מגפות ועוני לא מתמרדת נגד דיקטטורים אכזריים. יותר מכך לאוכלוסייה הפלסטינאית יש שתי אופציות בלבד: א. אשף שהוא הרשות שהיא גוף זר ומושחת (שנחת בישראל מטוניסיה) או ב. חמאס. ישראל לא אפשרה אופציות נוספות. כ-90% הפלסטינאים גם בעזה וגם ביו"ש מעדיפים (בצדק מסוים מבחינתם) בחמאס. במצב זה לפני שהאוכלוסייה תתמרד נגד חמאס מספר ההרוגים מרעב ומגפות יעלה על המספר האפשרי לפי מגבלת הכוח שרשומה למעלה. 

מה הייתי רוצה

מסקנות

• מאחר ואין בכוחנו להרוג ואו לגרש את הפלסטינאים וגם לא חלק מהותי מהם, אנחנו נאלץ לחיות לצדם במאה או מאתים השנים הקרובות. זאת באם אנחנו נשרוד בתקופה זו ואם העולם (התחממות גלובלית) ישרוד בתקופה זו.
• לצערנו, גילנו ב-7.10 שגם אנחנו כמו כול האחרים, מבינים רק כוח. בתוך כך המחשבה שאנחנו יכולים לשלוט על 3 מיליון פלסטינאים בגדה כעבדים, ועוד 2 מיליון פלסטינאים בעזה כאסירים אינה בת קיימה.
• אם ישראל לא תנצח במלחמה, זמנה קצוב. (השאלה היא מה זה תנצח ומה מהות הנצחון).

מכאן בטווח הקצר צריך לנצח. בטווח הבינוני צריך לבנות הסכמים עם מעורבות מדינות ערב. בטווח הארוך (כי אני שמאלני) יציבות יחסית תושג על ידי שתי מדינות. אבל אם מישהו יכול להציע פתרון אחר ארוך טווח שמתחשב במציאות על מגבלותיה השונות אני אשמח בו.

לצערי ישראל נקטה בפעולה זהירה ואיטית. במקום פעולה מהירה של כיבוש החלק העליון של כל הרצועה והתעלמות מהתת קרקע. יותר מכך, בכל קורס של פיקוד מסבירים, שכיתור האויב בצורה מלאה ללא אפשרות נסיגה, משאירה לו רק את האופציה להילחם עד הכדור האחרון ואו עד המוות. זה מבטיח כמות יחסית גדולה של אבדות לצד שלנו. אנחנו כיתרנו לחלוטין כל שכונה (יעד מבוצר של חמאס) לפני שהתחלנו במלחמה לחיסולו. הגדלנו לעשות, כאשר מבחינה מדינית, איננו מציבים לא לאזרחים, ולא לחיילים, שום אופציה אפשרית.
פעולה צבאית נכונה יותר (לדעתי) הייתה כיבוש של כ-10 צירים לרוחב הרצועה (מזרח – מערב) שעוברים במינימום אזורים עירוניים. בכל ציר כזה היה נדרש מרחב של כקילומטר שבו כל מבנה קיים ישוטח. במרכזו של הציר בנית דרך בת 4 מסלולים עם חומות עפר בגובה של כחמישה מטר משני צידיה. חומות אלו נועדו להגן והסתיר את התעבורה בציר עצמו. מתוך כל ציר יבנו צירי משנה קטנים יותר צפונה ודרומה. לישראל יש טכנולוגיה שבאמצעות חפירה לאורך הציר באמצעות סונאר קרקע ואמצעים נוספים מזהה מנהרות, אז ניתן יהיה לחסום כל מנהרה שעוברת את הציר מצפון לדרום. רק אחר כך בהתאם למגבלות הזמן והמגבלות האחרות צריך היה להתחיל לטפל בתת קרקע.

היתרון המהותי באסטרטגיה שלי היא שבכל רגע של עצירה והפסקת אש ישראל נמצאת במצב שהיא שולטת בעזה גם אם לא בתת קרקע. אבל גם התת קרקע מחלוקת במצב זה לרצועות ללא קשר ביניהן.

טווח קצר (עד פברואר 2024)

המהלך בטווח הקצר צריך לצאת מנקודת ההנחה שמלחמה בעצימות גבוה מוגבלת מאוד בזמן. הישגים מהותיים שלא נצליח להשיג בזמן קצר לא נצליח להשיג כלל.

צבאית – לדעתי צריך להפסיק מיד עם ההתקשקשות בתוך השכונות השונות (חאן יונס, ג'בליה, סעג'עיה) להשאיר שם חיל מצב מינימלי בגודל של צוות קרב גדודי שישמור על המקום כפי שהוא ולעבור לייצר את הצירים עליהם דיברתי קודם ובתוכם את ציר פילדלפיה (ציר מזרח מערב על גבול סיני-מצרים). מאחר וכבר כבשנו את העיר עזה העליונה אולי ניתן לייצר ציר שעובר במרכז העיר עזה (לאורך רחוב בגדד). אבל לציר זה יהיה כנראה רוחב קטן יותר ומכאן עשוי להיות ציר מסוכן יותר. ללא בניית ציר פילדלפיה ניצחון יהיה קשה מאוד להגדרה.
בצפון נדרש לפעול כך שלא תתפתח מלחמה בהיקף מלא.

מדינית פוליטית – מבחינה מדינית חייבים כבר עכשיו להכריז על הטווח הבינוני והארוך. ללא הכרזה שכזו אנחנו לא מאפשרים לאזרחים בעזה שום אופציה מלבד האידאולוגיה של חמאס ומכאן בטווח הבינוני והארוך לא מאפשרים ניצחון.

טווח בינוני (עד 2027)

צבאית – הקטנת צבא המילואים הפעיל בכל רגע נתון לסדר גודל של 100 אלף. מאחר ויש עוד כ 100 אלף סדיר זה אומר שיש סה"כ 200 אלף חיילים. לא כולל חיל ים חיל אוויר מודיעין ודרגים. כלומר מתוך 200 אלף חיילים  כ-70-90 אלף לוחמים. ניתן להחזיק כ-30 אלף לוחמים בעזה (3 אוגדות) 20 אלף לוחמים (2 אוגדות) בצפון מול חיזבאללה. 10 אלפים (אוגדה אחת) ביו"ש. ועוד 10 אלפים (אוגדה אחת) בעתודה.
3 האוגדות בעזה ימשיכו במלחמה בעצימות נמוכה (ללא הפצצות משמעותיות של תותחנים ואו חיל אוויר) מתוך מטרה לתפוס כמה שיותר מתוך התת קרקע וכמה שיותר חטופים.
בצפון, באם אפשר, בהסכם מדיני ואם לא, נדרשת פעולה שכוללת כניסה קרקעית מצומצמת לדרום. אבל עדין לשמור ככל הניתן שלא לגלוש למלחמה כוללת.

מדינית פוליטית – יש להוציא את ביבי מהשלטון. הנזק שהאיש מייצר אינו בר תיקון. ברור לחלוטין שהוא מעוניין למכור את עתידה של מדינת ישראל כדי לקנות את עתידו מחוץ לכלא. בחירות במהלך 2024 עשויות להשיג את המטרה (או לצערי לא). צריך לבנות מערכת הסכמים שבסופו של דבר מביאה אותנו לטווח הארוך. 

טווח ארוך (שנות ה-30 של המאה ה-21)

כאמור שתי מדינות

מה לדעתי יקרה

היכולת לנבא בכלל, ובטח מעבר לטווח הקצר, היא תמיד מוגבלת. במהלך השנים האחרונות אנו רואים שיש יותר ויותר ברבורים שחורים. ברבורים שמשנים לחלוטין את הכוון בו התקדמה ההיסטוריה עד להופעת הברבור. אציין רק חלק מאותם ברבורים: איום קיומי על העולם בצורה של התחממות גלובלית, מלחמה באוקרינה, נשיא אמריקאי כמו טראמפ. בשנה האחרונה בישראל: המהפכה המשפטית או השתלטות (ההמון) וולגריות עם רמת טיעון שמתאימה לגן ילדים (רגב, אמסלם וטורי וכו) על הפוליטיקה הישראלית ששיאה ב-7.10.
כאשר יש מספר תרחישים נהוג לתת אחוזים כסיכוי לכל תרחיש. התרחישים שנצפים, לעולם אינם מתרחשים כפי שנצפו. אלא שאחוזים הם אינדיקציה לתהליך שפועל בכוון התרחיש. אני מעריך שהתרחיש שמובא כאן הוא בסבירות של כ-50% יחסית לתרחיש יותר אופטימי. מצד שני קיים גם 50% יותר אופטימי מהתרחיש שמוצג למטה J

טווח קצר (עד פברואר 2024)

צבאית – תהיה התקדמות מהותית בשכונות השונות (חאן יונס, ג'בליה, סעג'עיה). יחד עם זה יהיו חלקים בתת קרקע שלא נצליח להשתלט אליהם. יתכן ויבנה קו רוחב (מזרח-מערב) בציר פילדלפי או מקביל וצפוני לו. אבל לא בהכרח קו שניתן לנוע בו ללא בעיות.
בצפון כנראה שלא תתפתח מלחמה בהיקף מלא.

מדינית פוליטית – הפוליטיקה נמצאת בסטטוס קפוא כאשר השרידות של ראש הממשלה היא מטרת העל, גם במחיר הפסד מלא של המלחמה.

טווח בינוני (עד 2027)

צבאית – בגלל מגבלת הכסף ובגלל מגבלת החולשה הישראלית צבא המילואים הפעיל יהיה מחויב להתכנס כך שבכל רגע נתון יהיה סדר גודל של 100 אלף. כמות ההרוגים שלנו תלך ותעלה בגלל המצב הסטטי של הצבא. חוסר במטרה מוגדרת. והתארגנות של חמאס שיכול לנוע בכל שטחי הרצועה גם צפון וגם דרום שבהם צה"ל לא נמצא כאשר באזורים בהם צה"ל נמצא מעל הקרקע החמאס ינוע בתת קרקע. כאשר מדברים על 3 שנות לחימה ומשווים לקרב באוקינוואה אפשר להבין שבקלות ניתן להגיע לאלפי הרוגים (כיום אנחנו מתחת ל-500). המלחמה תסתיים אחרי כ-3 שנים עם תיקו כאשר כל צד ירשום ניצחון בהתאם לצרכים הפנימים שלו.
בצפון החיזבאללה יחזור לכל שטח דרום לבנון.

מדינית פוליטית – גם אם ביבי לא יהיה בשלטון, הימין + החרדים + חלקים מהימין המתון יהיו בשלטון. מכאן בצורה איטית אבל בטוחה מדינת ישראל הליבראלית תהפוך יותר ויותר למדינת הלכה. 

טווח ארוך (שנות ה-30 של המאה ה-21)

מדינת ישראל תאבד את חלקה הליבראלי, גם בכוח אדם שיעזוב במשך השנים, וגם בערכים שיגרמו לכך שמדינת ישראל לא תהיה יותר חלק ממדינות המערב. ישראל תהפוך למדינה עניה ונכשלת. כנראה שלא תגיע לחגוג את יום העצמאות ה-100. (גם בית שני לא הגיע ל-100)