פרק 2
במהלך סוף השבוע, גם אדם וגם נדב לא ישנו הרבה. כל אחד מהם הפך והפך במחשבותיו, בניסיון להבין מה השתבש בניסוי. בשבת בבוקר, הדס — אשתו של אדם — שכבה במיטה, שהייתה נוחה ופונקציונלית, ועמדה בחדר מבולגן. לא הדס ולא אדם היו מוכנים להקדיש את הזמן והמאמץ הדרושים לסידור ביתם הקטן שברחוב הפלמ"ח.
הדס הבחינה בחוסר השקט של אדם כבר ביום שישי, ובלילה כשלא הצליח להירדם והפריע גם לה לישון. היא התהפכה לכיוונו במיטה.
"מה קרה, אדם?" שאלה בניסיון להבין.
"הייתה לי פריצת דרך באוניברסיטה," השיב אדם, "יחד עם נדב."
"מי זה נדב?" שאלה הדס.
"חבר מהמילואים. האמת, לא ידעתי בכלל שהוא עוסק בתחום דומה לשלי. אבל אני לא בטוח אם זו באמת פריצת דרך או פשוט טעות בניסוי."
"טוב, אז מה זה אומר?" שאלה הדס.
"אני ממש לא בטוח. אם זו טעות מוחלטת בניסוי, אז זה כלום — אין לזה שום משמעות. תכל'ס, זו האפשרות הסבירה."
"למה אתה חושב שזו טעות?" שאלה.
"במהלך הניסוי טעינו והזרמנו זרם גבוה פי אלף ממה שהתכוונו — וזה בכל זאת עבד." אדם לא רצה להודות, אפילו לא בפני עצמו, שהטעות נגרמה בגלל רעד ההתרגשות שלו. "לא סביר שזה יעבוד במצב כזה. אף אחד בעולם לא הצליח להתקרב לתוצאה כזו." הוא הבחין בהבעת חוסר ההבנה על פניה של הדס והסביר:
"באליפויות ריצה, אחת לכמה שנים מצליחים לשפר את שיא העולם בכמה אלפיות השנייה. השיא בריצת מרתון הוא שעתיים וקצת. אם היינו אלופי עולם ובמרוץ מסוים השעון היה מראה שסיימנו את ה־42 קילומטרים בשלוש דקות — כלומר, רצנו מהר יותר ממטוס סילון — ההסבר הסביר ביותר הוא טעות במדידה. כלומר, טעות בניסוי."
"אז למה אתם לא בודקים את זה שוב עכשיו, בסוף השבוע?" שאלה הדס.
"כי נדב גר בחיפה, ואני לא יכול — וגם לא רוצה — לבדוק לבד," ענה אדם.
הדס התהפכה במיטה והתרוממה על מרפקיה.
"ואם זה לא טעות?" שאלה.
"בגלל זה אני לא ישן," ענה אדם. "אני מהפך שוב ושוב במחשבותיי, מנסה להבין מה עשינו לא נכון — ואני לא מוצא. תביני, אם זה נכון — גם בלי שיפור משמעותי של העל-מוליכות הקיימת — זה מאמר בכתב עת מדעי חשוב. זה מסלול ישיר לפרופסורה. ואם שיפרנו אפילו בעשרה אחוזים את העל-מוליך החזק ביותר שקיים כיום — זה פרס נובל. ואם התוצאות אמיתיות, זה גילוי שישנה את העולם. ממש כך — את מצב האנושות."
הדס חשבה שהוא מגזים.
"למה גילוי של על-מוליכות ישנה את מצב האנושות?" שאלה.
"אם את זוכרת, דיברנו פעם על כך שההתחממות הגלובלית חמורה הרבה יותר ממה שאנשים מבינים. זו בעיה כל כך רצינית, שהיא סכנה ממשית לעולם, זוכרת?"
הדס חייכה ולא השיבה.
"בכל אופן, גילוי כזה — אם ייושם בצורה מיטבית — עשוי לפתור, בין השאר, את בעיית ההתחממות הגלובלית. אבל אנחנו עוד לא שם. כרגע זה נראה כמו טעות בניסוי," הוסיף.
ביום ראשון בבוקר, נפגשו שוב נדב ואדם במעבדה. נדב יצא מחיפה לפנות בוקר והגיע בשעה 07:00. רק פרופ' יואל היה נמצא בדרך כלל בשעות כאלה. טל הבוקר עוד נראה על הדשא בחוץ. כשנפגשו מבטיהם, ידעו שניהם שהם חשבו על אותן שלוש אפשרויות:
אפשרות אחת – שהכול טעות – לא מעניינת.
אפשרות שנייה – שיש טעות קטנה במדידת הזרם – משמעותה מאמר משנה קריירה.
אפשרות שלישית – שאין טעות – והמשמעות: שינוי עולם. פרס נובל.
"בוא נבחן את האפשרות השלישית," אמר נדב. "אם זה באמת כך — אנחנו משנים את העולם. אתה מבין את המשמעות?"
"לגמרי," השיב אדם.
"תשמע, אם אנחנו לא רוצים להיות בורג קטן בשינוי הזה, אם אנחנו רוצים להוביל אותו ולא להיות מובלים על ידי האוניברסיטאות, אנחנו לא צריכים לפרסם כלום. נביא את החומר למעבדה חיצונית פרטית ונבצע שם את הניסוי. כך לאוניברסיטאות לא תהיה שליטה על זכויות היוצרים של המערכת. כל אחד מאיתנו ישקיע 5,000 שקל, ונבדוק את זה בחוץ. יותר מזה — אנחנו לא צריכים לשתף את המעבדה החיצונית בפרטים של מה בדיוק אנחנו עושים."
"אין לי בעיה להשקיע את הכסף," אמר אדם. "אני אסביר לך בדיוק איך מורכב החומר שלי ו—"
"בשום אופן!" קטע אותו נדב בבהלה. "אתה לא תסביר לי על החומר שלך, ואני לא אסביר לך על שלי. כך כל אחד מאיתנו יחזיק חצי מהסוד, ולאף אחד לא יהיה את כל הפתרון. אם זו באמת טכנולוגיה שמשנה עולם, יופעלו עלינו לחצים אדירים מכל מיני כיוונים. כל עוד אין אדם אחד שמחזיק את כל הידע, היכולת שלנו לעמוד בלחצים תהיה הרבה יותר טובה."
"אתה צודק," נאלץ אדם להסכים.
עוד באותו שבוע, הגיעו למעבדה פרטית בתל אביב שביצעה עבורם את הניסוי הבסיסי. אנשי המעבדה סברו שהניסוי נועד לרכיב חדש לשימוש במכשירי MRI. הם חשבו שהחומר מכיל על-מוליך בחתך גדול מאוד, בעוד שבפועל מדובר היה במצע של נדב, שעליו גידל אדם שריג בגודל של מספר מיקרונים.
המעבדה אישרה: בטמפרטורה של מינוס 51 מעלות צלזיוס, הרכיב הופך לעל-מוליך ומסוגל להעביר זרם של 1.5 אמפר. אדם ונדב לא העזו לנסות זרמים גבוהים יותר, מחשש לשרוף את הרכיב היחיד שברשותם.
"במעבדה בשבוע שעבר," הודה אדם בפני נדב, "היד שלי רעדה מהתרגשות. בגלל זה הזרם קפץ ככה. עכשיו אני אפילו מתרגש יותר. אני רק מקווה שזה פחות בולט." פניו של אדם היו חיוורים כסיד. הוא חשב על כך שרק לאחרונה הגיש את הדוקטורט שלו. גילוי כזה משמעותו בוודאות — פרס נובל. אבל הוא ידע שהדרך של נדב עדיפה. למעשה, אדם העריץ את נדב. נדב היה "הפתרון הטכנולוגי שהולך על שתיים". אמנם זה היה במילואים ולא באקדמיה, אך הפתרונות שנדב נתן לו במצבים מסובכים היו לא פחות מגאוניים — ואדם ידע זאת.
הם החליטו לייצר עוד עשרה רכיבים זהים, כדי לוודא שהם מסוגלים לשכפל את ההצלחה ולבדוק את מגבלות הרכיב.
כשאדם חזר הביתה באותו יום בצהריים, הדס הכינה לעצמה סנדוויץ'.
"בניסוי במעבדה החיצונית גילינו שאין טעות," אמר, בלי הקדמות.
הביס נתקע להדס בגרון. היא השתנקה, ירקה את הלחם ושתתה מים.
"זה אומר פרס נובל?" שאלה. "זה אומר שנהיה עשירים? מה זה אומר?"
"אני לא באמת יודע," השיב. "כרגע זה סוד כמוס. אני ונדב לא רוצים פרס נובל — אנחנו רוצים לשנות את העולם."
הדס לא אהבה את התשובה. היא לא האמינה שבעלה הוא זה שישנה את העולם. נכון, הוא פיזיקאי חכם, והיא מאוד אוהבת אותו — אבל הוא לא איינשטיין. וחוץ מזה, המוטו שלה היה: "כסף ביד עדיף מכסף על העץ."
בלילות שאחר כך גם הדס לא הצליחה לישון. כך יצא שבלילות שוחחו היא ואדם על האפשרויות השונות לניצול היכולת של העל-מוליך החדש.
נדב ואדם חזרו לעבודתם וייצרו, במחתרת, עוד עשרה רכיבים. הם גילו כי כל אחד מהם מסוגל להעביר זרם של כ־20 אמפר בשטח של מיקרונים בודדים — פי אלפיים מהעל-מוליך הטוב ביותר שידוע עד כה. יתרה מזו, שטח החתך הדרוש לכך קטן פי חמישים. על גבי פיסת מצע של נדב, ניתן להפעיל טכנולוגיות זהות לאלה של שבבי סיליקון רגילים. בסנטימטר אחד, אפשר לייצר סליל חשמלי עם מיליוני ליפופים. המשמעות: היכולת לייצר מגנטים חזקים היא פי 100,000 מכל מה שהיה מוכר קודם.
היה ברור — הם זקוקים למפעל עם חדר נקי.
חדר נקי הוא חדר סטרילי לחלוטין. כשמגדלים גבישים מאטומים בשכבות, כל גרגר אבק פוגם בשלמות השריג. לכן, נדרשת סטריליות גבוהה פי אלף מזו שבחדר ניתוח — זהו הסטנדרט במפעלי שבבים. בישראל יש כמה כאלה, אבל שכירת חדר כזה לעבודה בהיקף משמעותי תעלה עשרות אלפי שקלים, ואף עשויה להגיע למעל 100 אלף שקל.
המטרה: ליצר מנוע רקטי שדוחף הליום לאחור. לשם כך נדרש להכניס לטבעות פלדה בקוטר של כשני מטרים, חתיכות על-מוליכות בגודל של כ־1.5 ס"מ כל אחת. כ 300 על מוליכים בכל טבעת. עלות החומר לשתי טבעות כאלו – כ־500 אלף שקל. בנוסף, דרושה קונסטרוקציה שתעמוד בלחץ של חמישים טון, שבתוכה תהיה צינורית זכוכית מדויקת במיוחד, שתחזיק ואקום — שבתוכו ינועו הפרוטונים.
כדי לייצר שתי טבעות כאלו, דרוש בערך מיליון דולר.
יופי — הם צריכים משקיע. כי מכאן והלאה, חזון לבד לא יספיק. צריך הרבה מאוד כסף.