שלמה יצא מהמשרד בלילה ההוא כשמשהו בבטן התהפך. לא כאב רגיל. זה לא היה משהו שאפשר לרפא באנטיביוטיקה. הבטן שלו דיברה. צרחה.
זו לא הייתה הרעלת מזון – זה היה רעש פנימי. נפשי.
הוא ידע למה. "רקפת בע"מ" לא הייתה עוד חברה. לא עוד מיזם עם חזון גדול מדי ומימון קטן מדי.
זו הייתה רעידת אדמה בקנה מידה עולמי.
והוא, שלמה , עמד במרכזה.
ככל שהלך הביתה, הראש שלו לא הפסיק לבחוש בנושא מצד לצד:
מה בעצם אנחנו עושים כאן? מי שמנו?
מה פתאום אני, יואל, נדב ואדם – מחליטים מה טוב לאנושות?
האם אנחנו… יותר חכמים? יותר מוסריים? או סתם מתנשאים?
הדמוקרטיה הרי נועדה בדיוק למקרים כאלה.
האזרחים בוחרים, המנהיגים מחליטים, הריבון הוא העם.
ואנחנו? פועלים במחשכים. מחזיקים סוד טכנולוגי שיכול לשנות את הגורל, אולי של העולם כולו – ומעלימים אותו מראשי המדינה.
לא כי אנחנו עבריינים. כי אם יגלו מה יש בידינו – הם יעצרו אותנו. ישתלטו.
ייקחו את המפתח – ויהפכו אותו לכלי של כוח. אולי של מלחמה.
על פי החוק, אנחנו מכוסים.
אבל בלב, בלב שלמה – התחיל להתגנב הספק.
האם אנחנו מפרים את רוח הדמוקרטיה, בשם טובת הכלל?
ומה אם אנחנו פשוט משלים את עצמנו?
והמחשבה הזו, החדה, הלא־נוחה, הוליכה אותו לזיכרון ישן מהלימודים. סוקרטס. אפלטון.
האם ייתכן שהם צדקו?
שהשלטון הרצוי באמת הוא של מי שיודע, של החכם, של ה"מלך הפילוסוף"?
ואם כן, האם זה מה שאנחנו עושים כאן? ממנים את עצמנו למלכים נאורים של האנושות?
הוא לא יכול היה לענות לבד.
שלמה נזכר בפרופסור אסף כשיר – מוועדה כלשהי שבה פעלו יחד.
בלי לחשוף את הסוד, רק את הדילמה, הוא ביקש עצה.
אסף לא חשב פעמיים:
"אתה צריך לדבר עם פרופסור גלית כהן." סגנית דיקן הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
אישה חדה, מדויקת, עם מבט חודר וקול שקט שלא צריך לצעוק כדי להשאיר רושם.
בשיחה שנמשכה הרבה מעבר למה שתכנן, שלמה הרגיש שהוא מצא משהו שהוא לא ידע שחיפש – מצפן.
אולי אפילו מצפון.
הוא רצה אותה איתם. לא כמהנדסת. לא כמדענית.
כמבוגר האחראי. כעין נוספת.
כמישהי שתשאל את השאלות שכולם מעדיפים לא לשאול.
אבל היה משהו שפגע בשלמות בעיניו. היא לא שירתה בצבא.
זה נאמר רק במרומז, אבל נרשם אצלו מיד.
מה שהוא לא ידע בשיחה והבין מחבריו רק אחרי זמן רב, שגלית גויסה בגיל 18 ישירות למוסד, במסגרת הסכם עם משרד הביטחון.
היא דיברה פרסית שוטפת, בזכות הוריה יוצאי איראן.
גלית שירתה, לא ברצף, אבל לאורך יותר מ־25 שנה, בתפקידים שהותירו חותם בכל מקום בו דרכה. היא כהרגלה לא סיפרה הכול. דיברה רק על תפקידי הכיסוי: שליחה דיפלומטית, שנים כדיילת באל־על, עוד סיפור ועוד סיפור.
שלמה שמע, הנהן – והבין.
לא הכול נאמר במילים.
שלמה היה בוגר יחידת 8200.
הוא הכיר את הכללים. ואת מה שמאחורי הכללים.
ידע איך ארגוני מודיעין חושבים, מה הם מחפשים — ואיך הם מגיבים כשהם מוצאים.
הוא גם ידע היסטוריה.
ובשביל להבין את העתיד, לפעמים חייבים לזכור מה קרה באמת.
בשנת 1946 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. עשור לאחר מכן, ב־1956, פרצה מלחמת סיני.
באותה שנה כבר היו לישראל – מדינה צעירה, קטנה, כמעט שולית – מטוסי מיסטר.
מטוסי סילון במהירות על־קולית, עם חימוש מדויק ורדאר מתקדם.
פי ארבעה מהר יותר ממטוסי הספיטפייר של הקרב על בריטניה.
היסטורית, לו לגרמנים הייתה אז טכנולוגיה דומה — לונדון לא הייתה שורדת. הנאצים היו נכנסים דרך השמיים.
שלמה ידע גם את החישוב היבש:
המהפכה התעשייתית האיצה את קצב הפיתוח.
הכפלה כל ארבעים שנה.
מ־1940 ועד 2020 – פי ארבע.
מה שלקח עשור לפתח אז – נבנה כיום בשנתיים וחצי.
המשמעות?
מעצמה שמפגרת טכנולוגית בשנתיים – הפסידה את המערכה.
לא משנה כמה חיילים יש לה, או כמה תקציב ביטחון.
מי שלא רלוונטי טכנולוגית — פשוט יוצא מהמשחק.
לכן, המאמץ המודיעיני המרכזי כיום הוא טכנולוגי.
שאלת ביטחון לאומית הפכה לשאלת קוד, מהירות מחשוב, ורמת דיוק של לייזר.
ארה"ב וסין יודעות את זה. רוסיה יודעת את זה.
אירופה כבר לא במשחק. היא שוכבת מתחת למטרייה אמריקאית.
רוסיה? היא עדיין שם, אבל בעיקר בגניבה. היא יודעת שאיחור של עשור יכריע אותה,
ומקווה, בכל הכוח, למצוא איפשהו את הדבר הבא, לגנוב אותו, ולעשות קפיצה.
סין וארצות הברית, לעומת זאת, נמצאות במרוץ צמוד ואכזרי.
הן מסוגלות לעקוב אחרי כל אדם שמחזיק טלפון, בדיוק של מטרים בודדים.
הן מאזינות לכל שיחה לא רק שיחות בטלפון, מנתחות כל תנועה.
גם אם שיחה מתבצעת בפנים, הן עדיין יכולות להגיע אליה – אם הלוויין במיקום הנכון.
מערכות הלייזר בלוויינים קולטים רטט על חלונות.
גלי הקול של השיחה בחדר פוגעים בחלון הזכוכית, חוזרים בליווי התאבכות זעירה.
אז, אי שם, במרתפי הביון של בייג’ין או וושינגטון, מישהו מאזין. מקליד תמליל.
מבין.
לכן שלמה הבין את הדבר החשוב מכול:
זה רק עניין של זמן עד שמישהו יעלה על רקפת.
אז, לא רק אמריקה תדע. גם סין. גם רוסיה.
תוך שבוע, כל שלושת המעצמות ידעו.
הן לא רק יעקבו. הן יצללו.
כל שיחה, כל מייל, כל תנועה של עובד רקפת תנותח, תתועד, תסווג.
שלמה ישב מול השולחן הארוך, הסתכל בעיני חבריו ואמר:
"אנחנו צריכים להתחיל להתנהג כאילו הם כבר יודעים. כאילו כבר שומעים.
מה שלא נרצה שיידעו, לא ייאמר, לא ייכתב, לא ייראה.
היעד, הסוד, חייב להישמר בכל מחיר."
נדב שתק, אבל הבין.
לראשונה הבין למה קבעו את הפגישה דווקא באולם 'כנרת' בגלבוע.
אולם פנימי. אין חלונות. אין קו ראייה.
שלמה הבחין במבט של נדב.
"נכון", אמר, "מכאן והלאה – שיחות כאלה מתקיימות רק כאן.
קל לזכור – האולם נקרא 'כנרת' על שם כנרת שיושבת לידו."
הם צחקו לרגע, אבל זה היה צחוק קצר, עצור.
עכשיו כולם שמו לב.
דלת העץ הכבדה. הקירות הפנימיים.
לא מקום רגיל.
אולם כנרת הפך למבצר השקט של הסוד הגדול.