אִמו של איסמעיל, מאירא סלמאן, לא נולדה בבית חולים. מאירא נולדה במאהל בדואי על הר סיני, סמוך למנזר סנטה קתרינה שבמדבר סיני. היה זה מיד לאחר מבצע סיני ב־1957, עוד לפני שישראל חזרה לגבולות 1948. אביה ניצל את ההזדמנות והגיע עם אִמהּ לביקור במאהל של השבט על ההר — שבט מוסלמי בדואי, אשר שימש במשך מאות שנים כשומר המנזר הנוצרי. שלושים ושישה הנזירים של המנזר, מספר קבוע במאות השנים האחרונות, העדיפו תמיד את השומרים המוסלמים הבדואים על פני הערבים הנוצרים שבסביבה.
בתעודת הלידה הישראלית של מאירא נרשם מקום הולדתה — "הר סיני".
מאירא הייתה בת שבט אל הוזייל. נחלות השבט, מצפון לבאר שבע, היו לאדמות שעליהן הוקם לימים היישוב רהט. היא הייתה נכדתו של סלמאן אל הוזייל, ונקראה על שמו. מאירא הייתה בתו היחידה של הבן הבכור (מתוך שבעים ושישה בנים) של סלמאן — ייחוס לא פשוט. שייח' סלמאן אל הוזייל היה מן החשובים ביותר בנגב ובצפון סיני, והבריטים אף הגדירו אותו "שייח' השייח'ים", והעניקו לו סמכויות נרחבות.
אך לשבט אל הוזייל הייתה תמיד בעיה.
עוד מימי קדם היה ידוע כי השבט היה יהודי לפני שהתאסלם, עובדה שאושרה בבדיקות גנטיות שנערכו בסוף שנות התשעים — בני השבט קרובים גנטית ליהודים. יותר מכך, חלקים מן השבט שמרו על מסורות יהודיות במשך מאות שנים במקביל לאיסלאם, בדומה לאנוסים בספרד.
כאשר הנביא מוחמד פעל בחצי האי ערב לפני כ־1,400 שנה, התקיימו שם שבטים בדואיים — חלקם עובדי אלילים, וחלקם שבטים יהודיים, בעיקר בצפון חצי האי ערב, בנגב ובצפון סיני. כולם התאסלמו, אך בני שבט הוזייל נאלצו תמיד להוכיח את נאמנותם לאיסלאם ולמסורת הבדואית אף יותר מאחרים.
וכך, השמירה על "כבוד המשפחה" — אותו ביטוי מכובס למנהג העתיק והנורא של "שחיטת נשים" אשר חורגות ממקומן— הייתה מקודשת פי כמה.
כאשר התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון, ידעה מאירא היטב את הכללים. היא הקפידה שלא לחרוג, אפילו במעט, ממקומה הנחות כאישה.
וזו לא הייתה משימה פשוטה. מאירא, או "מירה", כפי שכינו אותה עמיתיה היהודים, הייתה אישה דעתנית, קשה וקשוחה. כדי שלא תחרוג ממקומה, השקיעה עצמה בלימודים פי כמה מאחרים, והצליחה — סיימה את בית הספר לרפואה בהצטיינות והמשיכה להתמחות בכירורגיית פה ולסת בבית החולים סורוקה.
כאשר הכירה את אמיר, עמית ללימודים, היה ברור לשניהם: כל חריגה מן הכללים ולו הקטנה ביותר — תסתיים במותה של מאירא, בלא שום נקיפות מצפון מצד בני משפחתה.
הקשר ביניהם התנהל בזהירות קיצונית. מאירא מעולם לא פנתה ישירות אל אמיר, לא בשיעורים ולא מחוץ להם. היא השתמשה בחברתה היהודייה, הגר, שגרה איתה במעונות, על מנת לתקשר עם אמיר.
הגר, שהבינה רק בקושי את הסכנה, כיבדה את חששותיה של מאירא.
בגלל ייחוסה של מאירא, לקחו על עצמם למעלה מעשרה סטודנטים לוודא שהיא לא תחרוג ממקומה. באוניברסיטה כולה לא נמצא ולו סטודנט ערבי אחד שלא היה מלשין פוטנציאלי על כל חריגה מצדה.
אמיר, בן שבט תראבין מצאנע, לא ניחן בייחוס מיוחד. כאשר הגר פנתה אליו מטעם מאירא — נשמטה לסתו.
הנסיכה הבדואית… מודעת לקיומו?
מדי פעם הרשה לעצמו להגניב אליה מבט בשיעור. הוא הבחין בכך שמעולם לא הסתכלה לכיוונו. במשך כל תקופת הלימודים לא נפגשו פנים אל פנים, אלא החליפו פתקים בזהירות, שהוסתרו ונשרפו לאחר הקריאה.
עם תום הלימודים, כאשר החלו את ההתמחויות — מאירא בכירורגיית פה ולסת, אמיר בכירורגיית עור — החליטו, עדיין בעזרת הפתקים, להינשא.
אמיר פנה להוריו וביקש שיפנו להוריה של מאירא סלמאן.
הוריו של אמיר צחקו:
"הייחוס של מאירא… אתה לא יכול אפילו לחלום עליו."
אבל במציאות, אביה של מאירא היה כבר מיואש. בתו, שהייתה כבר מעל גיל 25, נחשבה כמעט ל"עודפת" בחברה הבדואית. גרוע מזה — הייתה אקדמאית. בכך פגמה עוד יותר ביכולתה למצוא חתן.
וכך, כאשר הוריו של אמיר פנו לאביה של מאירא סלמאן — הוא לא זרק אותם החוצה, אלא השיב ביובש:
"אדבר עם אשתי ועם הבת."
להפתעתו, מאירא השיבה:
"אני יודעת מי זה אמיר — אני מוכנה."
איסמעיל נולד בבית החולים "מאונט סיני" בניו־יורק.
באותן שנים עבדה אִמו במשרה חלקית בבית החולים, וקידמה שם את מחקר הסרטן, שהחלה בו בסורוקה.
היא פיתחה וירוס שהתביית על תאי סרטן בפה ובגרון, סימן אותם בחומר זרחני סופח יוד, ואִפשר טיפול ממוקד באמצעות יוד רדיואקטיבי.
פקיד כוח־אדם בבית החולים, כשקלט את פרטיה, אמר:
"אני רואה כאן — נולדת כאן אצלנו בבית החולים, 'מאונט סיני' בניו יורק."
"לא," תיקנה אותו, "נולדתי בישראל."
"אבל כתוב שנולדת במאונט סיני," התעקש.
רק אז נזכרה מאירא וצחקה:
"נכון, אבל נולדתי באוהל בהר סיני האמיתי — לא בבית החולים שנקרא על שמו."
הפקיד, נוצרי אדוק, לא נרגע מהעניין. כך נודע לכל אנשי בית החולים: רופאת הסרטן המפורסמת — נולדה באוהל על הר סיני הקדוש.
איסמעיל היה הבן השישי במשפחה. הייתה לו גם אחות אחת.
אִמו, שכבר נודעה כפרופסור מאירא סלמאן — חוקרת סרטן בעלת שם, הייתה מועמדת מוערכת לפרס נובל, מה שהפך את מעמדו של התינוק VIP לכל דבר.
בבית הספר היה איסמעיל "ממוצע מינוס". אביו קיבל זאת באהבה, אך אִמו התקשתה. אחיו הבוגרים הסבירו לו:
"עכשיו אמא כבר סבלנית יותר… בזמננו, אם היינו חוזרים עם ציונים כאלה — היינו מעדיפים לברוח מהבית."
לעומת אחיו, שהלכו ללימודי רפואה, בחר איסמעיל בלימודי פיזיקה. האכזבה של אִמו הייתה ברורה.
כאשר החל בלימודיו — אמרה לו אִמו:
"אם כך, בחופשות — תלך לעזור לדודך, שחי ליד מצפה רמון."