עברה חצי שנה, הגיע אפריל, אך שני מטוסי ה־767 שבתעשייה האווירית עדיין היו בהנגר. עדיין חסרו מספר מרכיבים קריטיים. המרכיב הבעייתי ביותר מבחינת זמן היה המערכת ההידראולית, שאמורה לכוון את כיוון הפליטה של הדחף הרקטי. כזכור, כדי לשנות את כיוון הפליטה, יש להזיז את כל המנוע. הבעיה היא שנדרש דיוק של פחות מ־0.065 מעלות. לכן, מצד אחד, כל המסבים חייבים להיות בעלי דיוק גבוה מאוד ועם חופש קטן מאוד, ומצד שני, יכולת השליטה במערכת ההידראולית צריכה להיות מדויקת במיוחד.

הדיוק הזה נדרש, מאחר ששני המנועים הגרעיניים המותקנים בכנפיים חזקים עשרות מונים מהמנוע הרגיל, ששורף מימן עם חמצן, ומותקן ליד הגלגל הקדמי של המטוס. מנוע זה נועד לאיזון עדין בלבד של כיוון הטיסה בחלל. כלומר, את עיקר האיזון יבצעו בעזרת המערכת ההידראולית של המנועים הגרעיניים בכנפיים. המנוע הקדמי מסוגל לייצר דחף של 150 קילוגרם בלבד, וגם אז, אם יפעל ברצף, הוא יגזול את רוב המימן והחמצן המיוצרים מהמים. לא יישאר מספיק מימן הדרוש למנועים הגרעיניים, וזה חבל, ולא יישאר חמצן לנשימה, וזה חמור עוד יותר.

במילים אחרות, בעזרת פחות מ־20 קילוגרם דחף בקדמת המטוס, נדרש לאזן כ־30 טון דחף של כל מנוע גרעיני, כלומר כ־60 טון. מכאן שהאיזון הבסיסי חייב להיות מדויק ביותר.

כדי להגיע לדיוק הזה, המסבים הוזמנו בהזמנה מיוחדת מ־SKF , יצרן אמריקאי המתמחה במסבים מדויקים. ההזמנה הגיעה למפעל בג'ונסון, טנסי, אך התברר שהיה בלבול בין המידות באינצ'ים האמריקאיים לבין המידות המילימטריות בישראל. לכן נדרש להכין את ההזמנה מחדש, מה שגרם לעיכוב משמעותי. המערכת ההידראולית עצמה הוזמנה בארץ, אך בין ההבטחה של היצרן במכרז לאספקה תוך חודשיים, לבין זמן האספקה בפועל, היה קשר מקרי בלבד. מאחר שבהזמנה נרשם במפורש כי יוטלו קנסות על היצרן אם לא יספק בזמן, הודיעה התעשייה האווירית שתפעיל את הקנסות. בתגובה, היצרן עצר את העבודה והודיע שיפנה לבית המשפט.

בית המשפט בתל אביב – חדר אפלולי מעט, עם ספסלי עץ בעלי רגלי מתכת ובמה מוגבהת לשופט – לא הזכיר בתי משפט אמריקאיים. בישראל, כך נראה, שופטים אינם רואים עצמם כמקבלי החלטות אלא כמציעי פשרות. ואכן, השופט הציע פשרה: התעשייה האווירית לא תפעיל את הקנסות, והיצרן יספק את המערכות כחודשיים לאחר המועד שנקבע, כלומר זמן כפול מהתחייבותו. להפתעת הנוכחים, היצרן לא הסכים, וטען שהוא זקוק לעוד ארבעה חודשים לפחות.

"אם ידעתם שלא תעמדו בזמנים," שאל השופט את עורך דינו של היצרן, "מדוע התחייבתם לחודשיים?"

"אם לא היינו מתחייבים לחודשיים, היינו מפסידים את המכרז. אף אחד לא עומד בזמנים," השיב עורך הדין.
יוסי ששמע את הטיעון, חש את הסומק עולה ללחייו. זו לא הייתה רק חרדה כלכלית, זו הייתה תחושת השפלה. התחייבות מופרת, אדישות מצד שופט, ועתיד של מאות עובדים שמתרסק מול עיניו.

אבל טיעון מופרח זה שכנע את השופט, אך בטרם פסק לטובת היצרן, התפרץ יוסי תורג'מן, מנהל חטיבת התעופה, שישב בקהל.

"בגלל העיכוב הזה, פרויקט של מאות מיליונים יעזוב את חטיבת התעופה ויעבור לארצות הברית. מאות עובדים יפוטרו."

"זה עניין פנימי של התעשייה האווירית," הגיב עורך הדין של היצרן, "לא עניינו של מרשי, וזה גם לא נושא הדיון."

השופט החל לשקול מחדש, ויוסי הציע פשרה: היצרן יספק מערכת אחת תוך חודשיים, והשנייה בתוך ארבעה חודשים. היצרן הסכים, השופט אישר, והמשפט נחתם בלשון פשרה, מבלי שהשופט חש את אחריותו, למצב בו ספקים אינם עומדים בזמנים בישראל.

בינתיים, באפריל היו מוכנים שישה מנועי הליום רקטיים. כולם נוסו וכוילו במצפה רמון. אך המטוסים לא היו ערוכים לקליטתם. ארבעה מהמתקנים הועברו לתעשייה האווירית. המחסנאי, שקיבל את המנועים, לא הבין מדוע ארבע טבעות ברזל זוכות לאבטחה כה כבדה, או מדוע מנהל החטיבה הורה על שמירה חמושה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

במקביל, יואל, אדם ונדב ניסו שוב לפתוח את המנוע לאחר הפעלתו. כזכור, לאחר ההצתה הראשונה, לא ניתן היה להסיר את המכסה. הכוחות המגנטיים העצומים ריתכו אותו לשסי. המכסה לא היה פח דק אלא גוש פלדה בעובי שישה סנטימטרים. לא ניתן היה לקדוח בו, משום שהכוחות המגנטיים הפכו את השסי והמכסה ליחידה אחת מגנטית ועוצמתית. המקדח נלכד מיד, ולא הסתובב. גם חיתוך בלייזר לא הצליח: ברגע שהקרן חתכה, הכוחות המגנטיים ריתכו מחדש את המקום.

נדב ישב מול השרטוטים. עיניו היו אדומות, לא רק מעייפות אלא גם מתחושת כישלון, חודשים של עבודה, והכול נבלם במגנטיות עיוורת. הוא חש את כובד השתיקה בחדר. חיוך קל חלף על פניו. משהו בנואשות הוביל לתושייה. זו לא הייתה רק הברקה טכנולוגית, זו הייתה גאולה. כאילו סוף-סוף יש בידם משהו שאי אפשר לקחת מהם.

"אם איננו מצליחים לפתור את הבעיה כבר חודשים, אולי אפשר להפוך אותה ליתרון. הדרך היחידה לפתוח את הטבעת היא על ידי היתוך הפלדה בטמפרטורה של יותר מ־1,200 מעלות. זה אומר שכל הצמתים של העל־מוליכים נשרפים, לכל אורכה של הטבעת. כלומר, כל סודותינו שמורים בצורה המאובטחת ביותר. נוכל למסור את המנוע לכל גורם שנרצה – גם אם נעביר מנוע לגורם חיצוני, הוא לעולם לא יוכל לפתוח את המכסה או להבין את המבנה הפנימי."

"כן, אבל הוא יוכל להשתמש במנוע לכל מטרה," העיר אדם.

יואל נעמד והרהר.
"כן ולא," אמר. "נוכל לשתול בתוך הטבעת רכיב אלקטרוני שיצריך קוד מאתנו מדי שבוע. בלי הקוד, המנוע יושבת. כך נשלוט בשימוש במנועים, גם כשלא יהיו ברשותנו הפיזית."

אחרי דגע של מחשבה, נדב ואדם הסכימו בהתלהבות.

הבעיה החדשה הייתה הזמן. הם העריכו שניתן יהיה להסתיר את הפעילות מהדרג הפוליטי לשנה בערך, עד שיחלו שיתופי פעולה עם נאס"א ועם סנס"א הסינית. אך באפריל כבר היה ברור שהזמן קצר בהרבה.

אמו של אחד מעשרת המהנדסים המעורבים בפרויקט שמעה מבנה, תחת סודיות מוחלטת, שהם בונים מעבורת חלל בתעשייה האווירית. היא סיפרה זאת למנהלת לשכת שר הביטחון, חברת ילדות שלה. מזכירת השר תמיד נתנה סביבה את התחושה שהיא מכירה סודות מי ישמע. לכן היה לה נוח שגם היא מכירה איזה סוד והזכירה זאת בשיחה. מנהלת הלשכה הופתעה, וביררה את הדברים עם בארי. בארי, שסבר כי הפנייה מגיעה משר הביטחון, הודה שהם פועלים כקבלני משנה של חברת רקפת, שבונה את המעבורת. הוא עדכן את שלמה، שהנושא הגיע ללשכת שר הביטחון.
שלמה נעמד מול החלון, הביט לעבר שקיעה אפרורית. לא כעס – אלא תחושת דחיפות. זה לא היה עניין של פוליטיקה או סמכויות. זה היה פחד אמיתי: שאם המדינה תתעורר נקדם מדי, הטכנולוגיה תישאב פנימה כמו חור שחור.שלמה יזם פגישה בנושא עם ראש הממשלה ושר הביטחון, מאחר והנושא רץ בין משרד רוה"מ למשרד הביטחון, כמו תפוח אדמה לוהט, נקבעה לשלמה פגישה בתוך שבועיים.

הפחד הגדול בצוות רקפת היה שצו ממשלתי יאסור על הוצאת הטכנולוגיה מהארץ, מה שעלול להוביל לשימושים ביטחוניים או כלכליים צרים בלבד. זו הסיבה ששלמה הקפיד שלא לקבל תמיכה מהמדען הראשי במשרד המסחר והתעשייה, כדי לא להיות כפוף להסכם המגביל הוצאת ידע מהמדינה.

הכוונה לא הייתה להוציא את הטכנולוגיה עצמה, אלא ליצור רושם כאילו היא כבר בידי מעצמות זרות, כדי למנוע ריכוז כוח בישראל. העברת מנוע למדינה זרה תיצור רושם זה, אך בפועל – ללא אפשרות לפתוח אותו, הידע נותר שמור בישראל.

"אני בעד להעביר את המנוע לסין, לא לארצות הברית," אמרה גלית בישיבת הדירקטוריון. "ישראל היא מדינת חסות של ארצות הברית, והלחץ האמריקאי ישפיע מיד. אם האמריקאים יחשבו שהסינים כבר קיבלו את הטכנולוגיה – הם ישתפו פעולה."

"אני לא בטוח," השיב שלמה, שכבר שמע טיעון זה, "אני מכיר את האמריקאים. את הסינים – לא."

גלית הוסיפה: "מבחינה פילוסופית, אנחנו פועלים בגישת 'המלך הנאור' של סוקרטס, לא בגישת הדמוקרטיה האתונאית. הסינים מבינים זאת, זו שיטתם כבר שנים. היא מוכיחה את עצמה."

לבסוף, דעתה התקבלה. למחרת טסה גלית לבייג'ין. גלית נשענה לאחור במטוס, מבטה אטום. היא הרגישה שהיא נושאת איתה יותר מרעיון – היא נושאת את האפשרות לעתיד אחר. הרגש, שלא היה לה למי לספר היה מאוד מוכר לה, אבל גודל האחריות היה קשה אפילו לה.
באותו שבוע התקיים שם כנס בנושא הפילוסופיה של האתיקה. הסתבר שרבים מבוגרי המוסד, השב"כ, ה־CIA  וכדומה, פנו לאקדמיה והתמחו בפילוסופיה של אתיקה – עניין שאינו מפתיע באמת.

גלית קבעה פגישה עם פרופסור צ'או וואנג, מארגן הכנס ולשעבר בכיר ב־MSS , המקביל הסיני ל־CIA,  אף שמעולם לא דיברו קודם, הוא ידע מי היא – והיא ידעה מי הוא.